מה עושים כשלמשודך יש בעיות תורשתיות?

מה קורה עם בת (או בן) שרוצה מאד להקים בית בישראל, והיא נורמטיבית לחלוטין, בריאה, מוכשרת טובה ויראת שמים, אך יש לה "שֵד" נסתר מאיים שמאפיל עליה ומונע ממנה את הדרך להגעה למחוז חפצה – התורשה?

יש מחלה תורשתית במשפחה, שגורמת לכל השידוכים לרדת מיד כשעלו. היא נחשבת בעיני רבים כמשפחה טובה ומכובדת. באופן טבעי הסיפור, עד כמה שאפשר, נותר בפנים. אינו מפורסם. הבעיה שלהם מדאיגה אותם ומדירה שינה מעיניהם. איך מתקדמים כשיש בעיה רפואית אמיתית במשפחה? איך מביאים לשידוך את הילדים הבריאים, בצורה שבה הם ייבנו בתים ראויים? איך מתנהלים מול הסביבה, והאם הפתרון הקל שבו מסתירים ונגמר, ישים?

רשות הדיבור ניתנת הפעם למי שמתמודדת ישירות עם העניין. פרטים רבים שונו מפאת רגישות הנושא. המטרה: להציף את הבעיה ולחשוב עליה בקול. האם תצליח הבת להגיע לשידוך משלה?

שלום לכם. כאן יפית. אני מנסה לשרוד מחסום כמעט בלתי עביר, ולמיטב ידיעתי – לא רק שלי, אלא של רבים ורבות כמוני.

שאלתי פעם את אבא שלי איך הוא התחתן עם אמא, והתשובה היתה פשוטה להפליא. הציעו, נפגשנו, מצאה חן, נהיה שידוך. קל כמו זבוב. תארו לכם.

ואז שאלתי אותו: לא עלה בדעתך לעבור לפחות בדיקות של דור ישרים (שגם הן בפועל לא היו מספיקות למקרה שלנו)?

הוא: בזמני זה לא עלה על דעת אף אחד. תראי איזה דבר נפלא קרה. בזכות השידוך הזה, זכינו בבת כמוך. לא היה שווה?

אני: אולי אני שווה בשבילכם ובשביל עצמי, אך לא בשביל שידוכים. אנשים לא רוצים אותי.

הוא: תראי שיגיע מישהו שיראה את האישיות הטובה שלך, וירצה...

אני: אם הגעתי לגיל 27 ואני אוכלת יום יום מצב כזה, מה יכול לקרות עוד שלא קרה עד עכשיו?

וזו השאלה הגדולה שלי: האם יש לי סיכוי? האם אוכל למצוא בחור ראוי לי, שירצה לשאת אותי לאשה בשמחה?

אינני פותחת את העניין לפני אחרים. עם בחור זה אחרת. אחרי מספר פגישות אני כן מספרת. אני לא מתכוונת להפיל עליו תיק שהוא איננו יודע עליו. זה לא חכם, ועלול לעורר כעס רב.

בבנק שבו אני עובדת בחריצות רבה, אני יודעת שהפעילות במקום זורמת ומאורגנת הרבה בגלל העמדה האחראית שלי. הפקידות שם אינן מבינות למה אני לא נשואה.

אמרה לי אחת מהן, חברה טובה: משהו לא ברור קורה אתך. את, מתוך כל הבנות, היית צריכה להיות הראשונה שתתחתני. את תקשורתית וכריזמטית וחכמה. כל המקום הזה מצליח כי הוא יושב על הכישרונות שלך. מה קורה אתך?

האם אוכל לספר לה שיש לנו בבית בן ובת חולים? האם יש עניין לומר שאני נשאית של אותה מחלה, ושכולנו קבלנו את המחלה מאבא שכשהתחתן עם אמא, כלל לא ידע שהוא נָשָֹא? מתוך חמישה ילדים, שלושה בריאים לא מתחתנים.

אגלה לכם שעשינו את כל הברורים הקיימים. הכל הכל. התברר שיש דרך במחלה הזו להביא לעולם ילדים בריאים בלי בעיות מיוחדות, רק שהדרך הזו לא היתה ידועה להורי בתקופה שלהם. וגם, בתחילה אחי ואחותי נולדו לכאורה בריאים, כך שהורי לא ידעו שיש להם בעיה ושיש צורך בערנות מיוחדת לנושא. רק בהמשך התברר שאחים שלי בעצם חולים, ושהמחלה תורשתית. היום כולנו חכמים יותר. תנו לי להסביר לכם שבבדיקות גנטיות, יש אצלנו מי שחולים (אחי ואחותי), ויש בריאים, אך שנושאים בתוכם אפשרות שהם יולידו ילד חולה. כמו אבא, שהוא עצמו בריא. בכל מקרה, הילדים שאני בע"ה אלד, יהיו ילדים בריאים, גם לא נשאים, כי כפי שאמרתי, יש דרך אמיתית והלכתית למנוע לידה של כזה ילד. האם עלי לשמוח שאני רק נשאית ולא חולה? שישו וגילו בשמחת זקנתי.

(צילום: shutterstock)

הצרה שלי היא לא בדיוק זו. מה עושים שכשאני מורידה בחור לא ראוי, אמא כועסת עלי מאד, וכמעט מתנתקת ממני במילים: איך את מעזה? את, שאת יודעת את המצב? תבינו מכאן שבשידוכים הקשר שלי עם אמא הוא לא משהו. לא שלפני כן הוא היה חלק לגמרי, ולמרות זאת היא כן עושה את עבודת הברורים, וכן עונה לשדכנים. אני יכולה לדון אותה לכף זכות, כי באמת אנחנו בתוך מצב מאד לחוץ. אנחנו כן אוהבות אחת את השנייה, אך איך לאמר? מרגישות כלואות!

אפשר לצחוק מרוב בכי. אבא בשעתו, כשהתחתן עם אמא, היה אדם ראוי מאד. שמתם לב מה קורה כשפרוסת לחם נופלת על הרצפה? נו, זה ברור. דווקא הלחם שלנו נפל על החמאה.

עד כה נפגשתי עם בחורים רגילים שלא ידעו כלום. אחרי מספר פגישות סיפרתי, וכצפוי – השידוכים מיד נפלו. בתחילה הרגשתי לא טוב. לא נעים שדוחים אותך על משהו שלא אתה עשית, אך בהמשך קלטתי שלא אותי דוחים, אלא את התורשה שלי. עלי לחשוב לעומק איך להתמודד בלי להתמוטט. המחשבה הראשונה היתה להוריד את הרמה של ההצעות, ללכת על מישהו פחות שגרתי, שמתקשה בעצמו להגיע לשידוך.

האם אני, הבריאה, צריכה לקבל הצעות של בעיות בריאותיות קשות? מה אני מבקשת, בסך הכל? בן אדם נורמטיבי שיש לו יכולת יצירת קשר, אכפתי, מתעניין ו... ירא שמים (ועדיף קובע עיתים לתורה)? מה העוול לחפש כזה אדם? נשאית היא לא בן אדם? היא לא ראויה לבן זוג אנושי וטוב?

הנה דוגמאות לא נעימות.

נפגשתי עם מישהו פגיע מאד. כל מילה שאמרתי – הוא נפגע. איך אני יכולה לחיות כך, כשמישהו דרוך שומר לי על הפה ואסור לי להגיד משהו ספונטני?

או שנפגשתי עם בחור עצוב מאד, שאינו מחייך ונותן הרגשה של דיכאון. לי. תחשבו. לי, שאני משמחת את כולם ובסביבתי יש רק שמחה, אני צריכה להינשא למישהו עם דיכאון? חסר לי להכניס ראש בריא (אני בריאה. תבינו) למיטה חולה?

ופעם אחת נפגשתי עם בחור שהגיע עם בגדים מרופטים שהייתי מזמן משליכה לאשפה. את הבגדים, לא אותו, חלילה. שאלתי את עצמי מה יש לו שהוא מופיע כך לפגוש בחורה?

ולמה אמא כל כך כועסת עלי כל הזמן? האם היא כועסת על המצב? או כי אני נשאית? אני עשיתי זאת לעצמי? הרי הייתי משלמת מיליונים בשביל להיות נקיה מהצרה הצרורה הזו, אז למה לכעוס עלי? האם במחשבות שלה אני הילדה הפגומה שלה? אולי אני זו שצריכה לכעוס על השידוך שלהם, שנעשה בלי ברור אמיתי? שטויות, לא הייתי מוותרת על אבא בעד כל הון שבעולם. ואתם יודעים מה, גם לא על אמא. ואם לא תזדעזעו, אפילו על אחי ואחותי החולים אינני מוותרת. הם אהובים. שתדעו. יום אחד ביקשה ממני אחותי שאקח אותה אחר הצהרים לטיול. פיניתי את הזמן והלכתי אתה בשמחה. זה לא היה קל, הן היא חולה. אך לצאת אתה זו חוויה. אני נתרמת יותר ממנה. אז שאוותר עליה? בחיים לא!

אחי (אחד מהבריאים) בן ה-20 אמר לי אתמול בשקט: "או שתתחתני כבר או שאברח מהבית!". לא הבנתי מה הוא רצה להביע בזה, ואז הוא אמר: "אם את תתחתני, יש סיכוי גם לי. אך אם לא, אני אבין שאין תקווה. נקודה. במקרה כזה, הייתי חושב לעוף מכאן לסוף העולם, אולי לחו"ל, כדי לבנות לעצמי חיים אחרים, בלי הבלגן הזה". קצת נבהלתי. מה? הוא מתכנן להעלם לנו? בשום פנים ואופן לא. אני חייבת לאזור עוז ולהגיע לשידוך. להציל את עצמי ואת כולנו. ולהחזיר את התקווה.

אתמול הציעו לי גרוש בן 36. אני יודעת מי זה. הוא היה גר עם הוריו פה ברחוב. אינני יודעת למה הנישואים שלו נכשלו. אני גם שומעת שיש לו שני ילדים. כרגיל, הצעות כאלו אני מורידה מיד. שאני אטפל בילדים שלא שלי, כי אמא שלהם לא כַּשירה לטפל בהם? ובכלל, מי מסכימה בגיל 27 להתחתן עם גרוש?

מצד שני, הלב שלי אומר שאם יש לו כבר ילדים, ואם הוא בן אדם טוב כמו שאני זוכרת, אז בעצם קל לי יותר לפתור את הבעיה של ההולדה, ומצד שני אולי הוא ראוי ונורמטיבי. אז מה אתם אומרים שעלי לעשות, להתפשר בגיל שלי על גרוש? ועוד על ילדים לקינוח?

לא היה לי קל לחשוף את הסיפור שלי. ויותר קשה לי לחשוב שיש עוד המון כמוני שמתביישים לדבר בקול. אני הפה שלהם, ואם משהו יזוז אצלם לטובה בעקבות הסיפור שלי, אני רק אשמח. אם יש לכם רעיונות שיעזרו לי או עידודים שיחזקו אותי, קדימה. כתבו. מאחלת לכם שלא תתמודדו אף פעם עם בעיות כאלו, ושתרגישו רק טוב. שנה טובה לכם ולהשתמע.

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים.hgoldberg10@gmail.com