"אחי, אתה לא סומך עלי שהכל פה כשר?". או: מה מנהל המסעדה בחר שלא לגלות?

בתי עסק שמנהלים דפים פעילים בפייסבוק הם תופעה נפוצה בימינו. אבל מתי לאחרונה נתקלתם בבית עסק שמתייעץ עם לקוחות, על גבי דף הפייסבוק, בשאלה בעלת משמעות עסקית מרחיקת לכת?

לפני שבועיים נתקלתי בדיוק בהתייעצות כזו. בעל עסק ירושלמי העלה לדף הפייסבוק את השאלה הבאה: "חברים וחברות יקרים - אנחנו צריכים אתכם! יש לנו סוגיה שאנחנו מנסים להחליט לגביה, ונשמח לקבל את חוות הדעת הכנה שלכם".

הסוגיה המורכבת, הסתבר, נגעה לכשרות בית העסק. מזה מספר שנים שהעסק מתהדר בתעודת כשרות של רבנות ירושלים, אבל בדיוק כעת הוא רואה לנכון לחשוף בפני לקוחותיו את האמת: ההשגחה של הרבנות לא שווה כלום. "ההשגחה של הרבנות עד עכשיו היתה די פיקטיבית. כלומר, המשגיח הגיע לאסוף צ׳ק, אולי לשבת ולהעביר את הזמן פעם בחודש אבל לא להשגיח. הכל אצלנו כשר - כי לצוות שלנו חשוב להקפיד על הכשרות, ולא בגלל שיש לנו תעודה של הרבנות על הקיר", כתב בעל העסק.

אם חשבתם לרגע שהבחור מתלבט האם לעבור לכשרות בד"צ כלשהי, אולי כדי שיזכה לראות את משגיח הכשרות יותר מפעם בחודש, אינכם אלא טועים. מה שהוא באמת שקל זה האם לא כדאי לו לנפנף מחייו את משגיחי הכשרות לחלוטין. "עכשיו כשעברנו למקום חדש, ברבנות החליטו גם הם להתחדש - ולהודיע לנו שהתשלום על ההשגחה צפוי לעלות. למה? כי לצוות המטבח שלנו יש מדי טבחים (מה הקשר לכשרות??), וכי הצטרף אלינו לאון השותף החדש והמדהים - וכדברי המפקח מטעם הרבנות ״בתעריף הנוכחי אנחנו לא יכולים לסמוך עליו, כי הוא רוסי״.

בעל העסק, יש להדגיש, מיהר לציין שאין לו שום עניין להילחם ברבנות. לא ולא. איש שוחר שלום הוא. כל שאיפתו היא לדעת מה באמת רוצים לקוחותיו. האם התעודה – שהוא זה עתה הסביר שהיא שווה כקליפת השום – באמת כל כך נחוצה להם? האם הם לא מוכנים להסתפק בהבטחה של איש נחמד כמותו, לפיה בית העסק כשר לחלוטין?

כצפוי, הפנייה הביאה מבול תגובות משונאי הרבנות. אלה גידפו על חוצפת המשגיחים לדרוש כסף, אלה ביקרו את טמטומו של בעל העסק שנדרש לתעודה עד עכשיו, ומספר נכבד אפילו עודד: 'תפתחו בשבת, נבוא!'. בעל העסק, ייאמר לשבחו, מיהר להבהיר ששבת המלכה מוקדשת לבני משפחתו והמקום תמיד יהיה סגור בשבת. אבל את היסוסיו בדבר הכשרות הוא לא זנח. במיוחד לא כשעיתונאית זריזה מיהרה להפוך אותם לכתבה באתר אינטרנט מקומי. משגיחים מושחתים ודרישות כשרות מופרכות? מה עוד כבר צריך בשביל סיפור טוב.

אלא שאתרע מזלו של בעל העסק ובין המגיבים היה גם מגיב ששימש בעבר כדובר הרבנות. תחילה, הוא הגיב באופן כללי: "בתקופת עבודתי שמעתי המון תלונות על רבנויות שונות, גם על רבנות ירושלים. התלונות מהסוג שמושמע בסטטוס שלכם לא שונה מדברים ששמעתי כשעבדתי שם.המשותף לכל המקרים שבהם בעל עסק התלונן שהרבנות המקומית פתאום התהפכה עליו עם דרישות שרירותיות, גזעניות ויקרות - והיו מאות מקרים כאלה - הוא שקרה משהו בבית העסק שחייב החמרה בדרישות: זה יכול להיות שינוי בתפריט, שינוי בהרכב עובדי המטבח (אמון הוא מרכיב חשוב מבחינה הלכתית, לא רק מעשית), וברוב מוחלט של המקרים - התגלה ליקוי כשרות חמור".

בהמשך, עם זאת, הצליח המגיב להתביית על הבעיה האמיתית של רבנות ירושלים: השותף החדש מחזיק גם בבית עסק שאינו כשר, והרבנות חוששת שהוא יעביר חומרי גלם לא כשרים מעסק אחד שלו לשני, מה שדורש את הידוק ההשגחה. בנוסף, הוא גם מביא משקאות אלכוהוליים למקום. ציון העובדה הזו כמובן הביא לדיון ארוך בעניין האיסור לשתות יין שנפתח על ידי יהודי מחלל שבת בפרהסיה – איסור כשרות שכלל לא מוכר למרבית הציבור הישראלי.

התגליות הללו לא בדיוק שינו את דעתו של בעל העסק, שכנראה היה נחוש בדעתו לקצץ בהוצאות הכשרות בכל מחיר. הוא פרסם פוסט נוסף שבו הוא מודה לכולם על הפידבק ומספר כי החליט להתחיל לעבוד עם גוף 'כשרות פרטית', וכי בעתיד הוא יצפה מלקוחותיו להסתמך על אמונם בו כמי שמנהל 'מקום כשר'.

אז תהיה תולעת בעוגה, ביג-דיל!

אבל עם כל הכבוד לשמירת השבת של בעל העסק, כמו גם על הבטחותיו החמימות לגבי שמירת כשרות כי-זה-מה-זה-חשוב-לי-אישית, רוב רובם של שומרי המצוות, כמובן, כבר לא יפקדו את בית העסק שלו. מבין השורות שהוא כותב ניכר שהוא מבין את זה – הוא רק לא מבין למה. מה יש בה בתעודת הכשרות, שאנשים סומכים עליה יותר מאשר שהם סומכים עליו?

יצא לי פעם לנכוח בדיון שבו כמה נשים חילוניות התלוננו על כך שדתיים מסרבים לאכול בבתיהן על אף שהן שומרות כשרות. איך הן שומרות כשרות? מפרידות בין בשר וחלב, קונות רק מוצרים עם הכשר. למה לא סומכים עליהן? אחרי שסיימו לרטון על חשדנותם של 'הדתיים', שאלה אותן אישה דתית מבוגרת כמה שאלות פשוטות. מתשובותיהן הסתבר עד מהרה ששתיים מהן לעולם לא מנפות קמח ('אז תהיה תולעת אחת בעוגה, ביג דיל! זה לא חזיר'), אחת מעולם לא שמעה על גידולים ללא חרקים, ואף לא אחת ידעה שסכין בשרית בת-יומה שבה חותכים בצל הופכת את הבצל לבשרי.

הלכות כשרות הן הלכות מורכבות. נכון, ניהול מטבח פרטי קל יותר מניהול מטבח של עסק, אבל גם הוא דורש ידע לא מועט. איך אפשר לסמוך על כשרות האוכל אצל אישה שאין לה מושג שעל אכילת תולעת יש יותר לאווים בתורה מאשר על אכילת חזיר? איך אפשר לשבת לסעודה בבית שבו חושבים שדיני בשר בחלב מתמצים במערכת כלים נפרדת להגשה ואי בישול בשר וחלב באותו הסיר?

כשמדובר בבתי עסק, השאלות בדרך כלל חמורות פי כמה. כפי שהבהירה תגובתו של הדובר-לשעבר, לרוב האנשים אין מושג שפתיחת יין על ידי יהודי שאינו שומר שבת תהפוך אותו לבלתי –ככשר. אבל זו ההלכה. ובעל עסק שאינו מודע לה – מכשיל את לקוחותיו, גם אם הוא משוכנע שהוא 'כשר לגמרי'.

בדיחה יהודית מפורסמת מספר על יהודי חרדי שנקלע למסעדה, אבל כשהגיע לקופה גילה כי פג תוקפה של תעודת הכשרות התלויה על הקיר. "וכי אינך סומך עלי?" נעלב המוכר, מצביע על תמונתו של רב הדור פנים התלויה אף היא על הקיר. "תראה מי היה סבא שלי!" נאנח הלקוח הפוטנציאלי ואמר: "הייתי רגוע יותר אם תמונתך היתה על הקיר וסבא שלך היה עומד כאן ומוכר..."

בדור שלנו, תלמידי חכמים גדולים אינם מנהלים בדרך כלל מסעדות ובתי קפה. ובהיעדרם – לב חם ליהדות ושמירת שבת פשוט אינם מהווים תחליף להכשר. גם אם נעביר את המוכר בדיקת פוליגרף ונאמין לחלוטין שהוא בלתי משוחד מאינטרס עסקי – אפילו זה לא יספיק. כי כדי לדרוש, 'תאמינו לי, הכל כשר' אנחנו צריכים תחילה להאמין שהמוכר הנחמד יודע בדיוק מה כשר – ומה לא.