מה העניין לחקות את החיקוי?

כבר לפני אלפי שנים ידעו חז"ל שבדור האחרון ישְׂרור בלבול גדול בעולם – מחמת התרחקות מהאמת, וגִילוּ לנו זאת בדבריהם, במסכת סוטה (מ"ט ע"ב), וז"ל: "בעקבות משיחא, חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר וכו', וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת וכו', ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים", עכ"ל.

כאמור, בין הסימנים המובהקים שנתנו לנו חז"ל, המעידים שזהו דורו של משיח, נמצא הסימן: והאמת תהא נעדרת.

המושג "נעדר" מוכר לנו היטב, לצערנו, ואין פירוש "נעדר", שהדבר נכחד לגמרי, אלא שמקומו אינו ידוע לנו, ותפקידנו הוא לחפש אחריו, כדי למוצאו.

באמת, אמרו חז"ל בשיר השירים רבה (פרשה ב'), וז"ל: "ומנין שאמת נעדרת? שנאמר (ישעיה נ"ט ט"ו): 'וַתְּהִי הָֽאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל'. להיכן הולכת? דבי ר' ינאי אומר: הולכת ויושבת לה עֲדָרִים עֲדָרִים במדבר", עכ"ל.

מהמדרש יש ללמוד: א) שהאמת נעדרת ממקום ישוב, ויש לחפשה. ב) שהֵלֶך המחשבה בדור ההוא יהיה כְּשֶׁל עֵדֶר.

כאשר האמת נעדרת – השקר תופס את מקומה, הבלבול סוחף, ונח להיגרר אחרי ה"עֵדֶר". ואם יִשָׁאֵל אדם: מדוע הוא מדבר, מתלבש, או מתנהג באופן כזה, או אחר? יענה: הריני כמו כולם.

במציאות הנגלית לעינינו כיום, אנשים מייסרים עצמם ומשלמים טבין ותקילין עבור קעקועים שונים ומשונים כי – כך כולם עושים [למרות שהחזרה למצב הקודם היא מייסרת, יקרה וכמעט בלתי אפשרית], ורובם ככולם, אינם יודעים שהדבר אסור. יש רבים המוציאים הון רב עבור לבוש קרוע ובלוי, מרופט ובזוי, שְׁמִן הראוי להשליכו לאשפה, ומתפארים בו במקומות עבודתם – במשרותיהם המכובדות, במשרדים הרמים, באוניברסיטאות וכדו', כי – כך כולם עושים. וישנם המסכנים את עצמם בשתייה חריפה מופרזת, בשימוש בסמים מסוכנים, כי – נראה להם, שכך כולם עושים. וזו התגשמות דברי חז"ל: "עדרים עדרים" – אבדה הזהות העצמית, ואותה החליפה הזהות הקבוצתית, הנותנת לגיטימציה למעשים המשונים.

לצערנו הרב, הדברים מסתעפים גם לתחומים חשובים, כגון הלשון העברית, ואל תוך הקודש פנימה. במה דברים אמורים? בעניינים כגון הנצחה של יקירינו, שנפטרו לחיי העולם הבא.

ההנצחה החשובה ביותר, בעולם הזה, לנשמות יקירינו הנפטרים הינה – אבן המצבה, המוצבת על הקבר. בנוהג שבעולם, הפרטים הנחקקים על אבן המצבה הם: השֵׁם, תאריך הפטירה, מעלות הנפטר בקצרה והברכה: שתהי נשמתו/ה צרורה בצרור החיים, בראשי תיבות: תנצב"ה.

בדור האחרון, אנו נתקלים בשינויים מהמסורת המקובלת, בתחום זה. ראשית, את המצבה הלבנה מחליפה, לעיתים, אבן גרניט כהה, שמחירה גבוה לאין שיעור. שנית, מתוך חוסר ידע, יש המוסיפים גם תאריך פטירה לועזי, והדבר מהווה קטרוג [וברוב השנים אינו מתאים לעברי]. שלישית, יש המוסיפים תמונת הנפטר על מצבת קברו, שהוא מנהג הגויים. רביעית, התאריך העברי מצוין באופן שָׁגוּי, לדוגמא: נלב"ע [נפטר לבית עולמו] א' כסלו תשע"ז, שמשמעו: שהתאריך א' בכסלו – נפטר לבית עולמו... צריך להיות כתוב: נלב"ע בא' בכסלו [ונכון לכתוב] ה'תשע"ז. חמישית, את ראשי התיבות של הברכה: "תהי נשמתו/ה צרורה בצרור החיים", שהם כאמור: תנצב"ה [כמובא במילון העברי "אבן שושן"] כותבים בטעות, בנקודות בין האותיות: ת.נ.צ.ב.ה. ואין זו צורת הלשון העברית, אלא מנהג הגויים, שהם כותבים ראשי תיבות בנקודות, כגון: U.S.A. שהן ראשי התיבות של המילים:nited States of AmericaU, וכבר נכנס עיוות זה לתוך קודשי ישראל – לבתי כנסיות ולבתי מדרשות: על סידורי תפילה, חומשים, פרוכות ותיקים של ספרי תורה. ואם נשאל את הנוגעים בדבר: מדוע מחקים את דרך הגויים? נקבל את התשובה המוכרת: כך כולם עושים. שוב – מנטליות הַ"עֵדֶר".

תופעה מוזרה נוספת ומגוחכת עד למאוד, הינה כינוי סעודת ההודיה לרגל הולדת הבת, בשם: "בריתה", כהקבלה לסעודת "ברית-המילה" לבן – המקובלת ביהדות. וכל זאת, מתוך "רצון-טוב", כביכול, להשוות את מעמדה של האישה למעמד האיש.

ואמנם, גם ביהדות מקובל לשמוח ולהודות על הולדת בת בישראל, אלא ששמה של סעודת הודיה זו הוא: סעודת "זֶבֶד הבת", ובסידורי התפילה מצוי "סדר זֶבֶד הבת", שבמהלכו קוראים לתינוקת הנולדת בשמהּ. אלא שהעיוות האמור נובע: א) מחמת חיקוי תרבויות אומות העולם, שאצלם מעמדה של האישה נחות משל האיש. ב) מתוך חוסר הבנה יסודית ביהדות, שבה מעמדה הרוחני של האישה מוגדר, באופן חד משמעי, כגבוה משל האיש, ואם כן, שוויון מעמדה של האישה ביהדות אינו אלא ירידה ממדרגתה.

ראיות רבות קיימות ביהדות לעליונותה הרוחנית של האישה על האיש, כגון: א) האדם נברא מעפר, והאישה נבראה מעצם, שהוא חומר מזוכך יותר. ב) על בריאת האישה נאמר (בראשית ב' כ"ב): "וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָֽאָדָם לְאִשָּׁה", ואמרו חז"ל (נידה מ"ה ע"ב), וז"ל: אמר רב חסדא וכו' "וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע", מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה-יתירה באישה, יותר מִבאיש, עכ"ל. וכן למד רש"י מהפסוק (בראשית כ"א י"ב): "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", וז"ל: למדנו, שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, עכ"ל. ג) האישה מגיעה לבגרותה הפיזיולוגית שנה קודם האיש (נידה, שם). ד) עצם העובדה, שבורא העולם מינה את גוף האישה ליצור את המשך הדורות הבאים – מוכיח שגופה מובחר יותר משל האיש. ה) ככלל, האישה יפה יותר, וכמו שנאמר בשרה אמנו ע"ה (בבא בתרא נ"ח ע"א), וז"ל: הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, ע"כ. ו) קולה של האישה ערב משל האיש. ז) אמרו חז"ל (יבמות ס"ב ע"ב), וז"ל: ת"ר: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר (איוב ה' כ"ד) : "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" ע"כ. ופסקו הפוסקים, שחייב האדם לאהוב את אשתו כגופו, ולכבדה יותר מגופו. ז) ועוד אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פר' לך לך רמז ס"ח), וז"ל: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית י"ב ט"ז): "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּֽעֲבוּרָהּ" [תרגום]: אמר להם רבא לבני מחוזא [שֵׁם עירו]: כַּבְּדוּ את נשותיכם, כדי שתתעשרו, ע"כ. ח) יש אומרים, שאחת הסיבות שהאיש חייב בלימוד התורה והאישה פטורה, היא הואיל ולימוד התורה מזכך את הנפש, הרוח והנשמה, והאישה אינה זקוקה לאותו זיכוך; ומאותו טעם – האיש זקוק למניין בוגרים בתפילה, כדי להתחבר לשכינה, מה שאין כן האישה, שְׁבְּרַאָהּ הבורא יתברך – כרצונו – מושלמת יותר, ועל כן היא משבחת את בוראה בשחר, ומברכת: "שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ".

השהייה בגלות הארורה, גרמה להתרחקות מתורת ישראל וממצוותיה, ולאובדן הזהות העצמית המפוארת של עם ישראל – שאין שנייה לה; ואובדן הזהות גרם לפיתוח רגשי נחיתות, ולחיקוי דרכי הגויים.

עלינו לדעת שכאשר אנו, עם-ישראל, מחקים את דרכי הגויים – אנו נעשים בזויים בעיניהם. ומדוע? כולם יודעים שעם ישראל מחזיק בֶַּאֱמֶת המוחלטת, ולכן, הם מנסים לחקות אותנו, והראיה: כאשר – להבדיל – בחרו שתי הדתות הגדולות, "יום-שבתון" – הראשונה בחרה ביום הראשון בשבוע – שהוא סמוך לשבת לאחריה, והשניה בחרה ביום השישי בשבוע – שהוא סמוך לשבת מלפניה. ומכיוון שהם יודעים שהם אינם אלא חיקוי – כאשר אנו מחקים אותם, נמצאים אנו כמחקים את החיקוי.

משל למה הדבר דומה? לאדם שיש ברשותו ציור אומנותי מקורי ויקר, של צייר מפורסם. רצו אנשים להחזיק בדומה לו, ויצרו סידרה של חיקויים מודפסים [ליתוגרפיות]. כאשר ראה זאת בעל הציור המקורי, התפעל מאוד מהחיקוי, צילמו, פיתח תמונה פוטוגרפית, והחליף את הציור המקורי שברשותו בצילום של החיקוי. כיצד יתייחסו בעלי החיקויים לאותו "חכם"?! כך בדיוק, מתייחסים אלינו אומות העולם, כאשר אנו מחקים את דרכיהם.

לעם ישראל ניתנה התורה הקדושה, להאיר את העולם בחכמה האלוקית, לנהוג ולהנהיג את העולם כולו בדרך עבודת השם יתברך, לקדש את שמו בעולם, להפיץ את האמונה בו כאֵ-ל עליון וכבורא העולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאין עוד מלבדו. ועצם היותנו עם-אחד, המעט מכל העמים – מהווה ראיה לכך שאנו המַנְהִיגִים של העולם, כשם שלכלי רכב יש רק נהג אחד. וכְמַנְהִיגִים – אסור לנו למעול בתפקידנו הרם, ולחרוג ממצוות השם יתברך ומִמִנְהָגֵי אבותינו הקדושים, ולנהוג כעדר תועה, שאין לו רועה. עלינו לגרור ולא להיגרר, להדריך בגאון – כל שואל – בדרך תורתנו הקדושה, ואז, יתקיים בנו הפסוק (דברים ד' ו'): "וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָֽעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַֽחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּֽה". וכן, יתקיימו בנו דברי הנביא ישעיה (ב' ב'-ג'): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". במהרה בימינו, אמן ואמן.