"שומרת על הימים כמו על כלי הקריסטל השבירים": בת ה-83 במכתב שחורך את הרשת

כל יום הוא הזדמנות פז להתחיל דברים חדשים, לפגוש אנשים מעניינים ולפתוח עוד פרק – נקי, חלק ונטול כאבים בחיינו. החיים לא חייבים להיות מושלמים כדי להיות נפלאים, ושוב ושוב אנו נוכחים לדעת שמאושר הוא מי שלומד להתייחס למה שיש ולא למה שאין לו.

מכתב זה שנכתב על ידי אישה אנונימית בת 83 עבור חברתה הטובה – הוא ההוכחה לכך שכל יום שאנחנו מבזבזים במחשבות על העבר, ועל 'אילו' ו'יום אחד'. עלינו לתת לקב"ה להוביל אותנו באמונה שבסוף כל החלקים השבורים וחסרי הצורה יתאחו לכדי צורה אחת שלמה ומובנת, ובינתיים, עלינו ליהנות מהדרך וממכתבים כגון זה:

"ברטה היקרה,

אני יושבת עכשיו בחצר ומתפעלת מהנוף, בלי להתעסק בעשבים השוטים שבגינה. יש לי פתאום יותר זמן לבלות עם המשפחה והחברים, ופחות זמן לעבודה ולשאר דברים פחות חשובים. אני מבינה עכשיו שבמידת האפשר, החיים צריכים  להיות תבנית שמלאה כמה שיותר בחוויות עונג ולא סבל.

"אני מנסה לזהות את הרגעים שגורמים לי לעונג, ולהוקיר אותם. אני לא 'שומרת' שום דבר בבטן, ולא נוטרת טינה לאף אחד. זוכרת את כלי הקריסטל שקנינו בסין? אני מתייחסת לחיים שלי בדיוק באותה זהירות שבה אני נזהרת לא לשבור את הכלים האלה.

"כשאני יוצאת לשוק, אני לובשת את החליפה הכי יפה שלי כי התיאוריה שלי אומרת שאם אני נראית במיטבי – פורחת ושמחה, אני מסוגלת לסחוב שקית כבדה של מצרכים לגמרי בעצמי. באוצר המילים שלי כבר לא תמצאי את המילים 'יום אחד', 'אילו' ו'באחד הימים' – הן מאבדות את אחיזתן בי מיום ליום. כי אם יש משהו שבאמת שווה לראות, לשמוע, להגיד או לעשות – אני רוצה לראות, לשמוע, להגיד ולעשות אותו היום.

"אני לא בטוחה מה אחרים היו עושים אילו ידעו שמחר הם כבר לא יהיו כאן, אבל אני כבר לא מוכנה לקחת את החיים שלי כמובן מאליו. הם אולי היו מתקשרים לכמה בני משפחה או חברים, מתנצלים על מריבות חסרות שחר, ואומרים לאהובים שלהם כמה שהם אוהבים אותם – אבל אני עושה את כל זה כבר עכשיו.

"אם אדע שהשעות שלי ספורות, מה שיכעיס אותי יהיו אותם דברים קטנים שלא ייחסתי להם מספיק חשיבות, שלא עשיתי כי פחדתי מ'מה יגידו'. מכתבים שרציתי לכתוב הרבה זמן, כמו זה בדיוק...

"אני משתדלת מאוד לא לדחות, לעצור או למנוע מעצמי דברים שיכולים להוסיף צחוק וברק לחיי, ובכל בוקר כשאני פוקחת את העיניים – אני אומרת לעצמי שזה מיוחד. שכל יום, כל דקה וכל נשימה שלי, היא באמת מתנה. ייתכן והחיים שלנו לא היו המסיבה השמחה שציפינו לה, אבל כל זמן שאנחנו עדיין כאן – מותר לנו לרקוד קצת, לא?".