כשדניאל מזרחי קיבל מכתב מיהודי שהסתבך באלול

השבוע קיבלתי למייל מכתב מרגש מיהודי שהחליט לשפוך לפני את טרדות לבו לפני ר"ה, והחלטתי לשתף אתכם בעניין.

"שלום דניאל,

חשבתי שאולי אני אשאל אותך את השאלה שלי, ותיתן לי מבט אחר על הקושי שלי, ותעזור לי לנצל את אלול… אז זו שאלתי:

אני מסתבך עם עצמי בגלל הימים האלו. אני פשוט לא מנצל אותם! או יותר נכון, אני לא יודע איך לנצל אותם ולא מצליח לנצל אותם!

בן אדם לחברו. סליחה ומחילה:

- איך יודעים במי פגעתי? אני משתדל לא לפגוע ולהעליב, אבל אני גם לא יכול לבקש סליחה מכל החברים שלי... אני יודע שאני משתדל כמה שפחות לפגוע, אבל באמת שאי אפשר לדעת, ואני בסיבוך.

גזל:

- איך יודעים אם אני חייב כסף לאנשים? איך יודעים אם חטאתי בגזל? אני משתדל לזכור חובות, אבל מה אם יש איזה 5 שקל שלא החזרתי למישהו? אני בסיבוך גם מזה.

אני בסיבוך מהמון דברים. מה יחתמו אותי? ואני תמיד לא מצליח לחייך ולשמוח אחרי ה"השם הוא האלוקים".

ואחרי תקיעת השופר... כבר שנתיים שאני מקבל דיכאון ועצבות אחרי תקיעות השופר, ותמיד אני בוכה במשך כל הלילה, אחרי שהתאפקתי לא לבכות בבית הכנסת בר"ה וביום כיפור, כי לא נעים מהמבטים.

אוף! איזה תסכול נורא! בא לי לצעוק, להוריד את כל הלחץ מהלב שלי. איך אפשר לעבוד ככה על עצמי לקראת יום ראש השנה?

אוף, למה כולם יודעים איך להתכונן, וכולם מלאים השראה ושמחה ומלאים בעשייה טובה, ואני מרגיש שלא עשיתי כלום, ואני מרגיש רע עם עצמי?

מה? אז זהו? אם ח"ו אני אתפקח אחרי הושענה רבא, אז היצר יצחק לי בפנים ואני אקבל שנה בהתאם לכל הסיבוך שהרגשתי באלּול ובימים הנוראים?

מתסכל.

אמרו שכישלונות בונים, אבל קראתי שהימים האלו מסוגלים לתשובה, ושיש סיעתא דשמיא ענקית. אז למה אני נכשל בהם? למה אני ממורמר על עצמי ועל כל דבר? למה אני לא זז? למה אני לא מרגיש יותר חיבור להשם ויותר קרוב אליו? למה אני רק מתוסכל? איפה הטהרה שבימים האלו? למה הסיעתא דשמיא לא נראית לי? למה אני רק מרגיש רחוק וקר?

טוב, יש הרבה דברים שאני יכול לכתוב, שמראים שאני לא קר ואדיש. והתעוררתי אפילו עוד לפני חודש אלול. אבל אלה דברים קטנים, שפעם אני טוב בהם – ופעם שוב שוכח להתכוון. ובכלל, תפילת שמו"ע שלי מלאה בלחץ, וחסרת כוונה מהלחץ.

הנה כמה דברים שהתגברתי ועשיתי, באמת כי אני אוהב את הקב"ה ורוצה לשמח אותו, ולהראות לו שאני כן עושה משהו בימים האלו:

הוספתי עוד שיעור במשך השבוע ועכשיו יש לי שני שיעורים, ב"ה; אני מקפיד ללכת ולא לפספס. חיזקתי גם חבר כשהיה במשבר והבאתי אותו לשיעורי תורה.

הפחד חוסם אותי מדברים (שאמורים להיות) מרגיעים, וגם מלעשות חשבון נפש ועבודת המידות נכונה ושקולה. אני מפחד! לא מגיעים לי חיים בכלל. לא מגיעה לי שמחה בכלל. לא מגיע לי כלום. למה להתפלל לחיים בכלל? כל השנה הזו רציתי ורציתי, אבל מה שווה הרצון אם נכשלתי שוב ושוב,

בכעס, בכיבוד הורים, בקנאה, אולי קצת בלשון הרע ובאי לימוד זכות על אחרים... רוצה להיות טוב, אבל מה זה עוזר לי?

נו...

אז קיבלתי לכוון בעלינו לשבח בסוף התפילה. מה זה יעזור לי בדין?

במשך השנים האחרונות קיבלתי על עצמי "אשר יצר" בכוונה, הלכות שמירת לשון, ברכת מזון בכוונה, מעין שלוש, הלכות כיבוד הורים... אבל היום אני מגלה שאני לא מושלם באף דבר. בכל דבר שאמורים לעשות טוב – אני לא עושה את זה מושלם.

אז איך אני אבוא לפני הקב"ה? איך אני אבקש ממנו שהמשפחה שלי כולה תישאר בחיים? אם אני כל הזמן אומר "נמאס לי" ו"קשה לי" ו"רע לי" ו"יש לי ניסיונות עם הסביבה"? איך אני בכלל ארצה דבר כזה, אחרי שכל הזמן אני מבקש מהקב"ה "תעזור לי עם זה"? מציק לי הדבר הזה. האחים האלו מעצבנים. אמא שלי קשה. ואין לי כוח, ואני בוכה. איך אני אבקש חיים, בריאות, שמחה, אמונה, שלווה, חכמה, טוב? לא מגיע לי בכלל! באמת שלא.

איזה מין מאמין אני בהקב"ה, אם אני כועס? או אם אני נכשל בכיבוד הורים שוב ושוב? או שאני מקנא בכל העולם על הטוב שבהם? אפילו סיפוק עצמי ושמחה בחלקי אין לי, אז איך אני אבוא לבקש על עצמי? אני באמת לא מרגיש שאני יכול לבקש חיים. לבקש לא למות? אבל גם החיים מפחידים אותי (כי בכל זאת, אם אין מספיק זכויות אז כנראה הנפטר לא רגוע למעלה, אז עדיף להישאר פה ולעשות עוד זכויות). מה שכן, אין לי פתחון פה לבקש מבורא עולם חיים. (אולי רק בשביל לשמוע עוד הרצאות, ואולי רק בשביל ללכת לעוד שיעורי תורה). אני אוהב אותו ממש, אבל לא מגיע לי. יש מלא בנים ובנות של הקב"ה שמגיע להם, כי הם עושים עם עצמם דברים! ועושים עבודת המידות נכונה. כמו אחותי הגדולה, שאמא שלי תמיד מתגאה בה שהיא עושה עבודת המידות, ותמיד שואלת אותי למה אני לא כמוה. אז מי אני ומה בעוה"ז? ומה אני עושה למען עמ"י שמגיע לי לחיות? התפילה שלי כבר לא בכוונה. קשה לי לבכות ולהתכוון בכל ליבי כשאנשים איתי ומסביבי. אז מה אני רוצה? אם התפילה, הדיבור עם הקב"ה, המפתח לכל לא טוב – אז "אנה אלך"?

בכל אופן, למרות ההתעוררות הקטנה, למרות ההתרגשות והחרטה והבושה והכל, אני מרגיש שישנו קיר שחוסם אותי מלהגיע לאיפה שאני יכול להגיע בימים האלו. אבל כבר פספסתי את רוב הזמן בסיבוכים וניסיונות להיות טוב ועם מעשים טובים, ועדיין קשה לי עם קיר מסוים בלב שלי.

אז לא יודע אם השם יכול לקחת מלא דמעות שלא ירדו בתפילה...

יש הרבה דמעות לפני התפילה של נעילה (בבית), וגם אחרי נעילה. אבל הבנתי שצריך דמעות בתוך התפילה, ושזו סגולה ענקית למיתוק הדין הקשה שאולי נגזר עלינו, ח"ו. אבל קשה לי להוריד אותן, לא משנה כמה יגידו לי שזו סגולה ענקית וכמה שזה מטהר. אז לפחות שיהיה משפט מנחם שיגיד לי שהשם רואה את הדמעות שבתוך הלב בשעת נעילת השער... אבל אין משפט כזה.

אומרים שהשם הולך לו בסוף נעילה עם תקיעת השופר, וזהו, נגמר. זה קשה לחשוב על זה! כאילו... זהו? הקב"ה הולך ומשאיר אותנו תחת הסתרה? קשה! אז מה יעשה מי שלא ידע מה לעשות עם עצמו בימים האלו? זהו? הוא הפסיד לגמרי הכל? הוא לא יכול להוריד כמה דמעות בבית, לבד, אחרי נעילה, והדין ימחק? תסכול עצום לחשוב על זה שאני אפסיד את הקרבה העצומה להקב"ה בגלל החסימה שלי. הלב שלי לא מתנהל נורמאלי... הלב שלי דופק מהר, ואני מרגיש רעידות בגוף שלי כשאני אוכל, הולך, קורא. אין רוגע. ואני מרגיש שהלב כל הזמן דופק מהר ולא רגוע. טוב, ברור למה הוא לא רגוע. איך אפשר להיות לב רגוע עם גזר דין לא ידוע בגוף לחוץ? ועם תסכול מזה שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי? אולי תשנה לי את נקודת המבט?

והשבתי לו:

קראתי את כל רחשי ליבך הכואב, והתרגשתי נורא.

אבל האמת היא, שלכל יהודי יש אותן השאלות והתהיות שכתבת במכתבך. הקב״ה לא מבקש מאיתנו, ילדיו, שנהיה מושלמים! חד וחלק. הוא רק מבקש ממנו שנעשה השתדלות, ואפילו קטנה. אתה בטח מכיר את המשפט "פתחו לי כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". לפי עניות דעתי, הפירוש של זה הוא שכל מעשה טוב שאנחנו עושים – פותח לנו ים של אפשרויות, עם המון כוחות מלמעלה!

בנושא סליחה ומחילה וגם בנושא גזל שכתבת, אנחנו לא מלאכים. ה׳ ברא אותו בגוף גשמי עם יצרים ותאוות ועם המון ניסיונות בעולם הזה, הגשמי. בחסידות מובא שזה נקרא "עולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו"! אתה לא יכול לזכור את כל האנשים שפגעת בהם, ואת כל החובות שאולי יש לך. אתה צריך לעשות את ההשתדלות שלך, עד כמה שאתה יכול! ואת כל השאר הקב״ה בוודאי ובוודאי ימחל ויסלח לך, כי אתה הבן האהוב שלו!

בכלל, על פי תורת החסידות הקב״ה הוא לא שופט אכזר שמחכה "לתפוס" אותך על כל פיפס קטן. הקב״ה זה אבא אוהב! שאוהב את השאלות שלך ואת הרצון האמיתי שלך להתקרב אליו!

יקר! זה שאתה לא מצליח לבכות בבית הכנסת בתפילת נעילה, זה לא אומר עליך כלום! כי לא כולם מצליחים לעורר בליבם רגש שמביא לדמעות. ויש לך קצת טעות בהבנה של העניין שהקב״ה כביכול נועל את השער, וזהו, הולך... ממש לא! הוא תמיד שומע אותך, ומרגיש את כל מה שמתרחש אצלך בלב. והוא איתך בכל מצב, ובכל רמה רוחנית שאתה נמצא.

ומה פתאום שתחליט מי אתה ומה אתה שווה? אנחנו לא יודעים את השיקולים של הקב״ה! אל תגיד על עצמך דברים שליליים, ה' אוהב את הילדים בכל מצב! כמו אבא, שגם אם הילד הקטן שלו עושה משהו לא כ״כ טוב, הוא יאהב אותו ללא תנאי וללא הרף... תמיד תמיד!

לסיכום, אחי היקר,

אתה צריך להגיע מתוך שמחה ליום ראש השנה, כי אבא שלנו הוא השופט, והוא אוהב אותנו, ורוצה את הדמעות שלנו, גם אם הן לא זולגות במורד הלחיים.

יש משפט חזק שיעזור לך: "רחמנא ליבא בעי" = הקב״ה רוצה את הלב. שיהיה חקוק לך בראש!

תהיה רגוע! ה׳ איתך.

שתהיה שנה טובה ושמחה מכל הבחינות,

והכי חשוב – בשמחה!