הטור של אורטל קפטן: "ושמחת בכל הטוב" – ציווי שהוא דרך חיים

"אורטל, אני ממוטטת". "מה קרה?", שאלתי את אלינור. "חשבתי שאחרי שהילדים יחזרו למסגרות הלחץ ירד מעט, אבל מסתבר שרק חשבתי, כי ההפך הוא הנכון", השיבה אלינור. "מה שונה היום משנים קודמות?". שאלתי. "אין שינוי. אבל אני אולי קצת נשחקתי. מסכת הקימה של הילדים בבוקר, השליחה שלהם לבית הספר שמצריכה לא מעט מאמץ, היציאה לעבודה והחזרה הביתה להמשך היום – כביסות, אוכל, ניקיונות, שיעורים של הילדים, קניות, ארוחת ערב ושלב השינה של הילדים, שזאת משימה בפני עצמה. אני מרגישה אפיסת כוחות, ובפרט שהחגים לפנינו. לארח, לבשל, לקנות ו...". כאן הייתי חייבת לקטוע את אלינור, מאחר שהרגשתי שזאת מעין התרסה כלפי שמיא וחוסר הכרת הטוב באופן מוחלט. "אני ממש מבינה אותך, ואני חושבת שאת בפעילות שוטפת כמו כל אמא שמטפלת, מנקה ומתחזקת את ביתה הקט והקן המשפחתי שלה. אבל אותי מעניין אם אי פעם ניסית לומר את תוכן הדברים שאמרת כעת בצורה הפוכה?".

"למה את מתכוונת?", שאלה אלינור. "לדוגמה, מתי בפעם האחרונה זכרת לומר 'תודה לך ה' שזכיתי לקום בבוקר ולהעיר את ילדי לעוד יום של לימוד תורה ועבודת השם'? 'תודה ה' שזיכית אותי בילדים. יש לי למי להכין סנדוויצ'ים בבוקר'. 'תודה לך השם שדאגת לי למקום עבודה שאוכל לעזור בהחזקת הבית (אף על פי שאיני חייבת, אך מתוך הדדיות, רצון ואהבה לבן זוגי)'. 'תודה לך השם שיש לי הזכות לכבס את הבגדים של הילדים המתוקים שעושים לך נחת רוח בהבל פיהם, בתפילתם ובלימודם'. 'תודה לך ה' על מי שאני, ולא מישהי אחרת. תן לי כוח להמשיך ולעשות הכל מתוך שמחה אמיתית ורצון עז להיטיב'".

אלינור הביטה בי, והצלחתי להבחין בדמעה קטנה שמבצבצת מעין שמאל. המשכתי ואמרתי לה: "שלא תביני אותי לא נכון. מותר לנו לפרוק את שעל לבנו, אך לפעמים הפריקה הזאת עלולה לגבול בהתרסה ובכפיות טובה, ולכן כדאי להיות זהירים. ואם כבר הוצאנו מפינו דברים על דרך השלילה, חשוב שנדע להודות על הדברים הטובים, כדי שלא ניכשל בכפיות טובה כלפי שמיא". כאן סיימתי את דברי ובאותו רגע נפתח שק הדמעות של אלינור כמו ארובות השמיים בימי המבול, תוך שהיא אומרת תודה לה' על כל מה שקיבלה מיום היותה ילדה ועד היום הזה. התרגשתי מאוד לראות את הנשמה היהודית הגדולה הזאת, וגם אני הצטרפתי לחגיגה המרגשת.

בפרשתנו ישנו ציווי מפורש אשר מנחיל לנו דרך חיים, והוא מובא בתחילת הפרשה (כ"ו,י"א): "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך...". אם רק נתבונן, ולו לרגע קט, וננסה לבחון כמה טוב מרעיף עלינו ה' יתברך, לא נוכל להתלונן כל ימי חיינו. מרוץ החיים משכיח מאיתנו את הטוב וגורם לנו לחיות בבועת ההווה "באשר הוא". אך זו טעות מיסודה. בועת ההווה היא זו אשר גורמת לתחושת מרמור וייאוש, ומכאן הדרך להתרסה קצרה מאוד.

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". ועל כך שואל ה' יתברך: מדוע אתם עובדים אותי בהעדר השמחה? מה מעלתה, או ליתר דיוק, מה חסרונה של מצווה הנעשית מתוך חוסר רצון, חוסר חשק וחוסר חיות, אלא כמצוות אנשים מלומדה? התשובה היא... חסרון! (אך עם כל זאת נחשבת עשיית מצווה זו בעיני ה', אם כי היא מצווה חסרה).

נחזור לאלינור שהשיחה איתה גרמה לי לחיזוק כמו שיעור מוסר של ממש: לקום בבוקר, לפקוח עיניים ולומר מודה אני – זו שמחה! להכין בבוקר סנדוויצ'ים לילדים ולארגן אותם לעוד יום של לימוד תורה – זו שמחה וחסד! בזכותך הם יהיו שמחים ובעיקר מיושבים לעוד יום של לימוד. כביסות, ניקיונות, שיעורים עם הילדים וכו' – זו טרחה, אך מאידך זו שמחה! זכית לילדים, ויותר מכך – זכית להיות שותפה בטיפוחם של יצירי כפיו של הבורא יתברך שמתמלא שמחה כאשר נשמע הבל פיהם בלימוד ובתפילה. יש לך חלק מרכזי בזה! וזה מבלי שדיברנו עוד  על השכר הצפון לעתיד לבוא. כמאמר הגמרא: "נשים במאי קא זכיין", וכו', וישנן עוד דוגמאות למכביר.

אז נכון, פעמים שאנו מגיעים לכדי אפיסת כוחות. אך דווקא מתוך תחושה מעין זו אומר הפסוק בפרשה: "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו, ואת עמלנו, ואת לחצינו"! (כ"ו,ז'), ואין צעקה אלא תפילה. אנו מחויבים להתפלל ולבקש מה' שייתן בנו כוח, שמחה ורצון עז בעבודת ה'. גם אם לפעמים קשה, ועל כולנו עובר מה שעובר, נצעק אל ה' והוא ישמע את קולנו.

באחד השיעורים שמעתי דבר יפה: לעולם אל תאמר "ה', אין לי כוח", אלא "ה', תן לי כוח"!

ה' יתברך צועד איתנו בכל רגע ורגע ובכל שלב בחיינו. נתפלל, נבקש, נאהב ונעבוד אותו מתוך שמחה.

שנזכה לקיים את מאמר הפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך".

אמן!