האם צריך להכיר טובה אפילו לרשעים?

במאמר הקודם דנו בהכרת הטוב כלפי המצרים, ובהבדל בין עמלק לשאר אומות העולם. אך האם באמת יש להכיר תודה למצרים, או לשאר אומות העולם שפגעו בנו? לחצו כאן.

אוריה שואל:

"במסכת שבת (דף לג, ב) מובא המעשה עם ר' שמעון בר יוחאי, ר' יהודה ור' יוסי. ר' יהודה שיבח את מעשיהם של הרומאים שהטבו בעקיפין עם בני ישראל בסלילת רחובות בניית גשרים ובתי מרחץ וכדו', ר' יוסי שתק, ור' שמעון בר יוחאי גינה את הרומאים והודיע שכל מה שעשו - עשו רק לעצמם, ועוד שבמעשיהם הרבו פריצות והצרו במסים שהטילו על ישראל. כעת אני מבין שאלה ואלה דברי אלוקים חיים, גישות בעבודת השם, ולכן אני שואל האם אין מקום לפי דברי ר' יהודה להכיר הכרת הטוב לאומות העולם בימינו, שלמרות שנאתם אותנו הרי גם המציאו המצאות וחידושים טכנולוגיים שמשרתים אותנו? ועל דרך זו אולי יש מקום להכיר טובה גם לרשעי ישראל שלמרות שכוונתם היתה להחטיא, סוף סוף הועילו בדרכים אחרות לעם ישראל".

* * *

שלום וברכה אוריה, ותודה על שאלתך.

מדובר בסוגיה עמוקה מאוד, ואכן היא עוסקת בדרכים שונות בעבודת השם.

יש שתי הנהגות של ה' בעולמנו - מידת הדין ומידת הרחמים, והן למעשה גם שתי דרכים בעבודת ה'.

הכרת הטוב גם כלפי גורם שהזיק - היא מידת חסידות ורחמים. דוגמה מפורסמת להכרת הטוב: משה רבנו לא היכה ביאור, ונתן לאחיו אהרון לבצע במקלו את נס מכת הדם (שמות ז, יט), ומבאר רש"י: "אמור אל אהרון - לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרון".

למרות שנרצחו ביאור תינוקות ישראל, משה רבנו בצדיקותו הרבה ראה חובה של הכרת הטוב בשל נס הצלתו האישי ביאור.

התורה אסרה עלינו לתעב את המצרים, כי בתחילה אירחו יפה את אבותינו במצרים (דברים כג, ח).

מבחינת הצדק הפשוט - לא היה אמור להיות מקום ללמד זכות על המצרים, ולא על הרומאים, שהרי כל מה שעשו, לא עשו אלא לעצמם, ואף הוסיפו להצר לישראל מאה פעמים יותר משהועילו.

אך מתוך מידת הרחמים - ניתן לראות בכולם שליחים של ה' לטובתנו, המועילים לתכלית הבריאה בין ישירות ובין בעקיפין. ואז יש מקום למצוא זכות אפילו אצל שליחים שלא התכוונו להטיב לנו, אם נגרמה טובה כלשהי על ידם.

להבדיל מהדוגמאות הקודמות, נוכל למצוא ביטוי ללימוד זכות זו בין צדיקים, ממה שהשיב יוסף לאחיו שחשבו להורגו: "וַיֹאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִירָאוּ כִי הֲתַחַת אֱלֹקים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַבְתֶם עָלַי רָעָה אֱלוקים חֲשָבָהּ לְטובָה. לְמַעַן עֲשֹה כַיּוֹם הַזֶה לְהַחֲיות עַם רָב" (בראשית נ, יט).

זו היא ההנהגה של מידת הרחמים, אשר מבטאת חסד נעלה של הכרת הטוב שלא היתה מגיעה לאדם מצד הדין של כוונתו לבדה. בדרך זו יכול הצדיק להתחבר למידת הרחמים של הקב"ה.

הגמרא מספרת לנו שה' ריחם אפילו על המצרים שרדפו את ישראל וטבעו בים סוף: "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!" (סנהדרין דף לט, ב).

אך כנגד מידת הרחמים, קיימת גם מידת הדין של הקב"ה אשר יסודה הוא האמת - אמת שלא ניתן להתחמק מפניה, כי גם כאשר ה' מאריך אפיו ומרחם על בריותיו, בסופו של דבר יש שכר ועונש בעולם. לא נשכח שהמצרים הרשעים שילמו מחיר כבד על רשעתם, קיבלו את עונשיהם בעשרת המכות מידה כנגד מידה, ורודפי ישראל טבעו בים סוף.

אמרו חז"ל: "כל האומר הקב"ה ותרן - יוותרו לו חייו" (בבא קמא נ, א).

הקב"ה הוא רחום, ולכן מקל בדיניו ואינו מעניש מיד, אך הוא יתברך איננו מוותר על הצדק, שכן "חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה, א).

על כן, יש שתי צורות עיקריות של התבוננות בעולמנו - התבוננות לפי מידת הדין (הצדק), והתבוננות לפי מידת הרחמים (החסד).

רבי שמעון בר יוחאי הגיע לדרגה גבוהה מאוד של קדושה, ונהג על פי מידת הדין (צדק ואמת). ובזכות מידה זו זכה לגלות סודות עליונים. אלא שהעולם הנוכחי לא יכול להתקיים במידה זו. מסופר כי ביציאתו מן המערה החריב שדה כי ראה שהעוסקים בו מתבטלים מעסק התורה, על כן יצאה בת קול ואמרה לו לשוב למערה לעוד שנה (שבת לג, ב).

עם בוא הגאולה יעלו הנשמות מדרגתם הנמוכה, ואז יהיה צדק נגלה בעולם. מסופר במדרש כי באחרית הימים, ינסו אומות העולם לטעון שבזכותן זכה עם ישראל בגאולתו. אך ה' יבחן את ליבם כדי להוכיח את כוונתם האמיתית (מסכת עבודה זרה, דף ג). לשם כך יתן הקב"ה לגויים מצווה אחת של ישיבה בסוכה, אך יגרום לחום כבד שייאלצם לצאת מן הסוכה, בכעסם יבעטו הגויים בסוכה וישובו לבתיהם הממוזגים. שואלת הגמרא, הרי ההלכה קובעת שהמצטער פטור מן הסוכה, וגם יהודי לא היה חייב לשבת בסוכה שהוא מצטער בה מפאת חום או קור כבד, אז מדוע ידקדק הקב"ה בגויים יותר מאשר ביהודים? משיבה על כך הגמרא שמצוות הסוכה תינתן לגויים רק כדי לנסותם בעת יציאתם מן הסוכה. כי יהודי שלא מצליח לקיים מצוות סוכה יוצא ממנה בעצב ובתחושת אכזבה כי באמת ובתמים רצה בלבו לקיים רצון בוראו לשבת בסוכה, לעומת זאת הגוי יבעט בסוכה בכעס כי רצה לקבל אך ורק את שכר המצווה.

יש בדברים אלה תיאור של מידת האמת, כפי שתונהג עם בוא הגאולה השלמה, וחזרתנו לקדושה כבימי האדם הראשון בגן עדן.

* * *

אך במענה לשאלתך האחרונה, חשוב שתדע שגם הכרת הטוב אינה נאמרת בכל מצב. איננו נדרשים להכיר טובה למי שמנסים להפילנו ברוחניות ולהרחיקנו מהקב"ה. במדרש ספרי (קיז) נאמר:

"ר' שמעון אומר, מצריים הם טבעו את ישראל בים, ואדומים הם קדמו את ישראל בחרב, ולא אסרם הכתוב [-להתגייר] אלא עד שלושה דורות. [לעומת זאת] עמונים ומואבים שנטלו עצה להחטיא את ישראל, אסרם הכתוב איסור עולם [-להתגייר]. ללמדך, שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו. שההורגו, אין מוציאו אלא מן העולם הזה. והמחטיאו, מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא"!

רחמים הם דבר מדהים רק כאשר אינם באים על חשבון האמת. מי שמחטיא את חברו - לא רק פוגע בו פגיעה חיצונית-זמנית, אלא מאבידו לנצח נצחים, הוא פוגם בתכלית הבריאה, ולכן במקרה שכזה אין עוד מקום ללימוד זכות.

זאת מלבד העובדה הפשוטה, שמי שמידותיו מקולקלות, אז גם חידושיו והמצאותיו הטובות יוכלו להיות כלי להשחית את הדור.

הרב אליהו דסלר זצ"ל היה מגדולי המוסר וההשקפה. הוא הסביר שלמרות שהמדע והטכנולוגיה מצד עצמם אינם רעים או טובים, אך מאחר שיוצריהם הם בעלי מידות מקולקלות, בכוחם להחריב בהם את העולם:

"בני האדם בגאותם יחשבו, כי כל אשר יפתחו את העולם הזה וירבו במדעים להמציא המצאות לשכללו ולהתעדן בו, יבנו להם עולם מתוקן - אבל טעות גדולה בידם. כל תיקוניהם ממש אינם אלא קלקולים. כל הציביליזציה כערך התפתחותה מוספת חורבן. הם לא ירצו להבין כי המדות הרעות הן המחבלות את הכל. אילו היו בני אדם "נותנים" אזי היה העולם הזה משוכלל על כל פנים, אבל הקלקול הוא שהם "נוטלים", חוטפים ומריבים ולוחמים, וממילא בכל המצאותיהם לחורבן וקלקול ישתמשו. למשל, קירוב המרחקים באמצעות מכונות המסע והטיסה, הלא בעין נראה עד כמה הם מחבלים, ותחת שמקודם כל המלחמות קלקלו רק במקומם, כעת חורבן עולמי הוא... וזוהי טעות בני אדם בחשבם שתיקון המדות יבוא ממילא, שטות, שאפילו הטפש שבטפשים לא היה ראוי שיכשל בה, רק כשיבוא המלך המשיח ומלאה כל הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ויהיו בני האדם לנותנים, אז רק אז יהיה גם העולם הזה מתוקן..." (מכתב מאליהו, חלק א, עמוד ער).

אילו היה לבם של האנשים מתוקן, ורצונם היה להטיב ולתת, לא היו עוד מדינות עניות בעולם הטכנולוגי שבו אנו חיים. לכולם היתה השכלה ולא היו ילדים שרעבים ללחם. אך במקום זאת מה שקורה בעולמנו הוא, שהמדינות פועלות מתוך מניעים אנוכיים - לפנים ולחוץ.

לפנים, ביוקר המחייה ויצירת עוני בציבור למרות השפע החומרי הרב של המדינה, אנשים רעבים, חסרי בית, או נופלים תחת נטל רפואי; ולחוץ, כאשר המדינות המפותחות גורמות לפגיעה חמורה ביותר באיכות הסביבה ובריאות הציבור, הימים מזוהמים והאוזון נפגע, כמויות אדירות של רעלים נשפכים לים ולאוויר ללא התחשבות, דבר המתבטא גם ביחסם לבני אדם אחרים - כמו ניצול עובדים במדינות עניות כמו אפריקה וסין שחיים כעבדים, ולמלחמות פוליטיות הרסניות עבור נפט ומשאבים אחרים.

* * *

אך ללא קשר לדיון הרוחני העמוק בתכלית הבריאה וצורות ההתבוננות בה, עלינו להכיר יסוד חינוכי חשוב בעבודת השם, ולדעת שבכל מידה שהקב"ה נתן לנו - ניתן להשתמש לטובה אך גם לרעה.

התורה לא רוצה שנשבח גויים, כדי שלא נרצה להידמות להם. מידתם הגדולה של ישראל נמצאת בכך ש"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). אם בני ישראל יחשיבו את הגויים, יושפעו ממעשיהם.

אומרת התורה "לא תחנם" (דברים ז, ב), ואחד הדברים שלימדו חז"ל מפסוק זה שאין לתת חן לעובדי כוכבים ולומר "כמה נאה עובד כוכבים זה", אלא רק אם כוונתו לשבח את ה' שנתן מחכמתו לבני אדם.

וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קנא, יד): "אסור לספר בשבחן, אפילו לומר "כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו". קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו - מותר".

אך יש פוסקים שסברו שהדברים נאמרו דווקא על גויים שעובדים עבודה זרה (שו"ת ציץ אליעזר חלק טו, סימן מז, ה).

בדברים אלה קיים יסוד גדול בחינוך היהודי. גם כאשר מרחמים על החוטאים, יש להיזהר מלתת חן וכבוד לאנשים שמעשיהם אינם מתוקנים.

באמפתיה לאחר קיימת סכנה רוחנית גדולה, כי מי שמרחם יותר מדי על חוטאים ורשעים, עלול להזדהות איתם, מתוך שהוא מלמד עליהם זכות יבוא לכבדם, ואז יזדהה גם עם מעשיהם הרעים.

אין ספק שמידת הרחמים מסוגלת למצוא אור גם בתוך החושך הגדול ביותר, ולתאר אפילו את הקלקולים כירידה לצורך עלייה. תמיד נוכל לשבח את הקב"ה על שנתן מחכמתו לבני אדם, אשר תועלתם מגיעה אלינו.הבעיה היא שלעיתים קרובות מידי בדורנו - הרצון ל"הכרת הטוב" מגיע ממקום שלילי של רצון להידמות לגויים. וידוע שמי שמעריך יותר מדי את החומריות סופו להידבק בה. לכן אני חושב שללא קשר לנושא העמוק של מידת הדין ומידת הרחמים, יש כאן הנהגה נכונה בחינוך והשקפה להרחיק מחשבתנו מן הרשעים.