הטור המאויר לפרשת כי תבוא: איך טיילתי בדרום אמריקה עם גולנצ’יקים

חורף 92, גבול לבנון, שיאה של מלחמה נגד החיזבאללה. היית אז ביחידת מסוקי הקוברה של חיל האוויר. זאת הייתה תקופה קשה מאד לצבא, עשרות הרוגים, מצב של חוסר וודאות. אנחנו הורגים אותם והם הורגים אותנו. באותו שבוע היית בכיתת כוננות, שזה אומר בין היתר לישון עם הנעלים, כדי להיות מוכנים תוך דקות להיות על המסוק ולצאת לשדה הקרב.

אותו יום, אני זוכר, הגיע מח"ט של גולני עם רעל בעיניים! אמרתי לעצמי, זה לא מריח טוב, הולך להיות בלגן היום. לא עברו כמה שעות, ואשר יגורתי בא לי. מחשבותי הפכו למציאות! מסתבר שאיזה כח של גולני נקלע למארב קטלני עמוס בדם, ונהרגו לכח המפקד ועוד כמה חיילים. שאר הכח נשאר גלוי בשטח בחוסר אונים במעבה היער, והחיילים נמצאים בין חיים למוות.

הוזעקנו בלילה למבצע חילוץ, להחזיר את החיילים בריאים ושלמים מתוך התופת. יצאתי במהירות לעבר המסוקים כמו שתרגלנו היטב באימונים. נכנסתי למסוק ועלינו לאוויר.

זה היה לילה חורפי וחשוך מאוד. אי אפשר היה לראות מטר קדימה. עננים נמוכים כיסו  את כל האזור ולא ניתן היה לטוס. מבחינת המסוק זה היה גזר דין מוות! אמרתי למפקד: אני לא זז במצב כזה! הסיכוי להיתקע בהר כמעט בטוח. זה ממש התאבדות!

אין ברירה! חזר המפקד ואמר, חייבים להוציא את חיילנו משם עוד הלילה, אחרת יהיה מאוחר!

התחלתי לעלות מעל העננים כדי לנסות לראות איזושהי נקודת ציון לאן אני טס. לפתע ראית מרחוק, בתוך החושך, לפיד אש ענק. כשהתקרבתי ראיתי שזה הר עולה באש! צעקתי לכולם בקשר וטסתי לשם. זה היה אזור הקרב ששהו בו כוחותינו. הסתכלתי במד הדלק – כבר לא יכולתי להמשיך לשם. עשיתי "אחורה פנה" לארץ, לתדלק, ושוב חזרתי לאזור האש. כל הלילה תרתי מעל המקום בסיבובים, מתוך הצפייה שאולי אצליח לראות איזה אות חיים.

הייתי בייאוש מוחלט. עקב החושך והערפל הכבד לא היה ניתן לראות כלום. פתאום, כמו עזרה שהגיע מהשמיים, החלו השמיים השחורים לקבל גוון בהיר, ואט אט וקרני שמש האירו את הארץ. זה היה מחזה מפעים. לפני נגלה נוף עוצר נשימה של הרים מושלגים ועצי ארז נוטפי טל, מוארים באור קרני השמש הראשונות. החזרתי את מבטי אחורה, ולפתע ראיתי את חיילינו על פסגת ההר, שוכבים על גבם עם כל הציוד, מותשים מעייפות לאחר שכל הלילה ירדו ועלו הרים. הסתכלתי ימינה – מאה מטרים מהם היה רכב החילוץ, שאותו הם לא יכלו לראות, מכיוון שהוא היה מעבר לסיבוב. רק מהגובה שבו שהיתי יכולתי לראות זאת. רציתי לצעוק להם: "חברה, עוד קצת! כבר מחלצים אתכם".

החלטתי לעשות מעשה. ירדתי אליהם עם המסוק מעל ראשם ועשיתי להם שלום עם היד. בלב התכוונתי, זהו, אני סיימתי את עבודתי. רכב החילוץ מעבר לפינה. שיהיה לכם בהצלחה!

לא יודע מה קרה עם אותם חבר'ה. עברו שנים מאז, וכבר הספקתי להשתחרר מהצבא. החלטנו, אני ואשתי, לצאת לטיול של "ירח דבש" ארוך לדרום אמריקה, כמו כל ישראלי טוב. הגענו לאיזה כפר נידח בדרום אמריקה, וכמובן שהיו שם גם ישראלים. נכנסתי לנוח בבית הארחה נחמד שהיה שם. היה שם איזה ישראלי שבדיוק הכין קפה שחור על גזייה ישנה. התחלנו לדבר, כמובן על הצבא, והוא שאל אותי איפה שרתי. אמרתי לו שהייתי ב"קוברות".

"הא, יפה. אני בגולני", אמר בגאווה.

ואז הוא שאל אותי: "איפה בדיוק היית?".

אמרתי: "בלבנון".

"היית במבצע הזה והזה?", חקר אותי.

אמרתי "כן", בהתלהבות.

"הייתה על הקוברה במקום הזה והזה?".

אמרתי "כן". שקט השתרר בחדר, הקפה כבר גלש מזמן...

"אתה אולי עשית לנו 'שלום' מהמסוק?", אמר, ודמעה קטנה ירדה לו על הלחי...

אמרתי לו: "כן"...

הוא זרק את הקפה, או לפחות מה שנשאר ממנו, ויצא במהירות מהחדר.

אחרי שלוש דקות הוא חוזר, ואיתו עוד חמישה חברה, כולם עומדים מבוהלים בכניסה לחדר. "הנה, זה הוא!". לרגע נבהלתי. "מה עשיתי, ריבנו של עולם?". ואז כולם קפצו עלי מאושר וחיבקו אותי. כמות הנשיקות שקיבלתי לא היו מביישות אף דודה.

"אתה יודע מי אנחנו?".

"הדודה מפולין! לפי רמת הנשיקות"... אמרתי בגיחוך

"אנחנו החברה מגולני, חורף 92!".

לא היה לי מה להגיד. התרגשתי מאוד, כבר שכחתי מאותו מקרה.

"תדע לך, מה שאתה עשית בשבילנו באותו לילה, לא נשכח לך לעולם! כל הסיבובים שעשית מעלינו כל הלילה ולא התייאשת – זה נתן לנו תקווה שיש מי ששומר עלינו, ולא הפקירו אותנו, ואנחנו בטוחים! וכשירדת אלינו עם המסוק ואמרת לנו שלום, ידענו שניצלנו!".

אנחנו החלטנו, לשם הכרת הטוב, שאנחנו איתך בכל הטיול שלך. לאן שלא תלך – אנחנו איתך, שומרים עליך!

וכך טילנו חצי שנה אני ואשתי ב"ירח דבש"... עם עוד ששה גולנצ'קים.

השורה התחתונה:

"השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך ישראל".

ה' משגיח עלינו כל הזמן. כתב הרמב"ם: "לפי ערך דעת כל בעל דעה תהיה ההשגחה בו, והנה האדם השלם בהשגחתו אשר לא תחדל דעתו מלחשוב על ה' תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד" (מו"נ ג'נא).

וככה ה' מסיר השגחתו ממי שאינו מאמין, ומכיר בהשגחתו ומוסרו לידי מקרים ופגעים טבעיים.

לכן קבעו לנו חז"ל שיבוא האדם להכיר תמיד בנוכחות הגדולה שאופפת אותנו, ויחדיר לתוך תודעתו שיש מי שצופה בו תמיד.