הגביר בכה כתינוק למשמע בקשתם של ששת היתומים

באחת ממדינות ארה"ב חי גביר, נדבן ידוע, שלא היה משיב את פני איש ריקם, אך לישיבות קדושות היה תורם סכום עצום בהרבה. את הסיבה לכך הסביר ברגע של גילוי לב: "התייתמתי מאבי בעודי ילד קטן. נותרנו אמי ואני בודדים בעיירה נידחת על יד וילנא. כשהגעתי לגיל 13 הגעתי ללמוד בישיבה. לאחר מספר שעות לימוד החל הרעב להציק לי.

"פניתי לאחד היושבים בשאלה, כשפני סמוקות מבושה: 'היכן אוכלים הבחורים?', והוא השיב: 'וכי אינך יודע? אוכלים 'טעג'!'. עד מהרה התברר לי, כי הישיבה אינה מעמידה חדר אוכל לרשות הבחורים, בעלי הבתים שבוילנא מנדבים מפת לחמם על מנת להאכיל את בחורי הישיבה – והבחורים אוכלים 'טעג', כלומר 'ימים'. כל יום – בבית אחר!.

"ניגשתי אל האחראי על שיבוץ הבחורים בבתיהם של אנשי וילנא, והצגתי את עצמי, ממתין בסבלנות לשמוע היכן אסעד הערב", ממשיך הגביר לתאר. "האחראי העיף מבט בפנקסו והמהם: 'רק כתובת אחת נותרה פנויה הערב, מדובר באשה אלמנה עניה מרודה, המתגוררת בסמוך לבית המדרש, ולה ששה יתומים. שמחה היא להאכיל ולהשקות בחור ישיבה, אך את זאת אבקש ממך' וכאן הונמך קולו, 'אל נא תהין לבקש תוספת אוכל וכדומה! עליך לדעת כי כל פירור אוכל שייכנס לפיך – ייחסך מפיו של אחד היתומים האומללים. בתיאבון!'.

"באותה שעה רציתי לקום ולברוח חזרה הביתה. גם כך לא הייתי תלמיד מבריק במיוחד, ודברי הגמרא מעולם לא חדרו למוחי בבת אחת. גם כך הייתי מלא וגדוש בגעגועים הביתה, אל אמא הבודדה, וכאשר הבנתי שאפילו ארוחה מסודרת לא אוכל למצוא בין כותלי הישיבה – כשל כוח סבלי. הרגשתי כי כל הקשיים שבעולם נערמים אל מולי בבת אחת, וכי איני יכול עוד", תיאר הגביר את תחושותיו באותו ערב. "הרהרתי בעצב במצבי העגום, ולבסוף החלטתי, כי אמנם אסעד הערב בביתה של האלמנה, אולם רק הערב. מחר כבר לא אהיה כאן. מחר כבר אעלה אל הרכבת ואשוב הביתה אל אמא האהובה…

"הדרך לביתה של האלמנה ארכה לי כמחצית השעה – למרות שרק כמה עשרות צעדים הפרידו בין בית המדרש לבית. הלכתי ושבתי חזרה על עקבותיי, הלכתי וחזרתי, ולא מסוגל הייתי להיכנס אל הבית פנימה ולהתיישב אל השולחן. הלא אני עצמי – יתום הייתי מעודי, ואת הרעב ממנו סובל יתום הכרתי מקרוב ממש… כיצד יכול הייתי לפסוע בשלווה ולסעוד מפיתם של יתומים?! אך בסופו של דבר הכריעני הרעב, והקשתי חלושות על הדלת הרעועה", ממשיך הגביר בדבריו.

קולו של הגביר התלעלע וכתפיו רטטו בבכי בלתי נשלט

"הדלת נפתחה לרווחה, ובעדה הציצו שישה ראשים, שישה יתומים, עיניהם בוערות ופניהם מאירות. 'מי בא אלינו?' נשמע קולה של האלמנה בחדווה, והיתומים השיבו בעליצות כמקהלת לוויים: "דער תלמיד חוכם, דער תלמיד חוכם!" 'נו נו תיכנס כבר, תלמיד חוכם!' דחקו בי הזאטוטים, וידיהם הקטנות משכו אותי פנימה.

"אם לא היו אוחזים בי – הייתי נמלט על נפשי כלעומת שבאתי, נוכח המחזה המחריד שנגלה לעיני", ממשיך הגביר בתיאורו. "על השולחן הרעוע עמדו שבע צלחות, על שש מהן מונחות מנות אוכל, והשביעית – ריקה… וטרם הספקתי להתבונן כה וכה, נשמע קולה של האלמנה: 'קינדערלאך, של מי הצלחת הריקה?', והללו משיבים במקהלה: 'של התלמיד חוכם!'. וטרם הבנתי מה אמור 'תלמיד חוכם' בן שלוש עשרה לעשות עם צלחת ריקה – כבר הושיבוני הללו אל השולחן. והאם שאלה: 'נו, קינדערלאך, מה עלינו לעשות?'

"ואז, כמו לפי אות מוסכם מראש – הרפו ממני ששת היתומים, וכל אחד אחז בצלחתו והעביר חלק ממנתו אל צלחתי". הגביר בכה כתינוק. "המבין אתה מה פירוש הדבר? שישה יתומים רעבים מעבירים בחדווה בלתי נתפסת אוכל – מצלחתם לצלחתו של 'תלמיד חוכם'.

"אך בכך לא תם המחזה", ממשיך הגביר בסיפורו, "הקטנטנים הללו סובבו את כסאי ולא הניחו לי, עד שלא ראוני אוכל לשובע נפשי". '"תלמיד חוכם, מהמלפפון שלי עוד לא אכלת!' תבע אחד, 'ומה עם הקציצה שלי, תלמיד חוכם?' החזיק אחריו השני, וכן על זו הדרך. ולא נרגעו עד עד ששבעתי מכל המטעמים שהערימו על צלחתי. עד שלא ראה כל אחד מהם בעיניו, כי אכלתי ממנת חלקו – לא נרגעו היתומים העניים ולא התיישבו לאכול אף הם.

"לאחר ששבעתי וברכתי, ואף הודיתי בכל לבי לאלמנה טובת הלב ולילדיה הנעימים, פנתה האם לילדיה ואמרה: 'נו, קינדערלאך, התלמיד חוכם רוצה ללכת, מה תבקשו ממנו?'" הגביר הניח ידו על ליבו ועיניו טרם יבשו. "באותם רגעים מוכן הייתי למלא כל בקשה שבעולם! כריתי אוזני לשמוע מה יבקשו היתומים העניים טהורי הלב וטובי העין, והילדים הטהורים ביקשו כך: 'תלמיד חוכם, תברך אותנו שנזכה לגדול בתורה!"'...

קולו של הגביר התלעלע וכתפיו רטטו בבכי בלתי נשלט. "שנזכה לגדול בתורה" חזר בקול מלא ערגה על אותה בקשת נצח מופלאה שנישאה באוזניו לפני עשורים רבים – ומאז היא מצטלצלת במוחו ובליבו… לבסוף נרגע, מחה דמעותיו, העלה בת שחוק על שפתיו וסיים בלחש: "אותה מחצית שעה שעשיתי במחיצתם של אותם יתומים אוהבי תורה, החדירה בעצמותי ובנשמתי להבת אש של אהבת תורה שאינה יודעת שובע, מאז ועד היום.

"כמובן שאת הישיבה לא עזבתי, לא ביום המחרת ולא בימים שלאחר מכן. נשארתי דבוק אל הסטנדר והגמרא, כשבליבי בוערת אהבת התורה ובאוזני מצטלצלת בקשתם של היתומים: 'שנזכה לגדול בתורה!' אח, היו אלו ימים…", התרפק הגביר על זיכרונותיו.

"אילו הייתי נשאר בישיבה – לבטח הייתי צומח להיות תלמיד חכם חשוב" ספק הגביר כפיו בצער, "אלא שבדיוק באותה שנה פרצה המלחמה, ונאלצתי לנוס על נפשי. כך התגלגלתי לארה"ב בלית ברירה, וכדי לחיות ולהתקיים, שלחתי ידי בעסקים. ברם!" נפנף הגביר באצבעו, "את אהבת התורה שהחדירו בי אותם יתומים – לא ייקח ממני איש לעולם! לעולם"…

הבה נתחזק אף אנו באהבת תורה ולומדיה. ניתן להוסיף 5 דקות לימוד תורה ביום: לפני או אחרי אחת התפילות / בעת נסיעה לעבודה / עם אחד הילדים; ניתן לקנות ספר המספר את תולדותיו של אחד מגדולי ישראל, ולספר לילדים לפני השינה; ראוי להתחזק בברכת התורה בברכות השחר, ובברכת "אהבה רבה" לפני קריאת שמע, ולבקש מאת הבורא שיחדיר בליבנו את תורתו ויראתו.