במחשבה תחילה לפרשת כי תבוא: מי צריך להכין קפה לפי פסקי הרמב"ם?

"סלח לי", פונה משוגע לנוסע תמים באוטובוס, "אתה לא סיני?".

האיש מניד בראשו לשלילה. הוא לא סיני. לא רואים?!

לאחר כמה רגעים שואל המשוגע שנית האם זה שלפניו הוא לא סיני. שוב שלילה מוחלטת.

בפעם השלישית, כשנשאל הנוסע האם הוא סיני, החליט להיפטר מהטרדן, והשיב: "אני סיני, המשפחה שלי סינית ואני עכשיו בדרך לסין".

המשוגע סוקר אותו בתימהון ושואל בפליאה: "אז איך זה שאין לך עיניים מלוכסנות?!"...

* * *

במצוות הביכורים המופיעה בפרשתנו, מביא בעל הפירות את ביכורי פירותיו אל הכהן ואומר שם "וידוי ביכורים". דבר מתמיה אנו מוצאים בלשון הפסוק, שכאשר מגיע היהודי אל הכהן, הוא אומר "הגדתי היום לה' אלוקיך", כאשר הכהן נוטל את הביכורים הוא מניח אותם "לפני מזבח ה' אלוקיך".

ויש להבין מדוע כל אחד מהם אומר בלשון יחיד "אלוקיך", ולא "אלוקינו". ובכלל, למה להתייחס לאלוקים של השני ולא לאלוקיך שלך?

את השאלה שואלים מפרשים רבים, אולם ביאור נפלא במיוחד מוצאים אנו אצל רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, שכדרכו מפליא להשיב במשל. ואנו נוסיף משל להבנת משלו ביתר ביאור:

אחד הרבנים העוסקים בהדרכה בענייני הבית, סיפר את המעשה הבא: באחד הבקרים נכנס רפאל לביתו, וביקש מנוות הבית להכין לו כוס קפה מהביל. כדי להרגיש נעים שהוא מבקש זאת ממנה ולא מכין לבד, הוא נימק את הבקשה: ברמב"ם מופיע במפורש שהאיש צריך להיות כמלך בביתו, והבית צריך להתנהל וללכת לפי רצונות לבו.

בבקשה להכין לו קפה.

חכמת נשים בנתה ביתה, אף היא טענה בפיה: הבוקר ראתה במדף הספרים ספר עומד על המדף כשפניו כלפיו חוץ. מישהו קרא בו ולא החזירו אל תוך המדף כיאות, אלא השעינו בגבו על הספרים האחרים.

היא ניגשה לספרייה וראתה שזהו רמב"ם. באחד הדפים היה קמט לסימן, והיא קראה שם הלכה מעניינת טרם שהחזירה את הספר למקומו: הבעל צריך לכבד את הרעיה יותר מאשר מכבד הוא את עצמו. ומכיוון שהיא חפצה בכוס קפה, הרי שעליו להכין לה קפה.

משלא הגיעו לעמק השווה, פנו שניהם לרב כדי שיגיד להם מי מהם צודק. הרי שניהם מצטטים רמב"ם מפורש.

שמע הרב את טענות שני הצדדים, וחיוך עלה על פניו. "ברמב"ם שלך", הוא פסק לאיש, "לא כתוב שהיא צריכה לכבד אותך. ואילו ברמב"ם שלה לא כתוב שאתה צריך לכבד אותה...

"לכל אחד יש הלכות הנוגעות אליו. מהי חובתו של השני והאם הוא מקיים אותה – זה לא עניינו. וזה לא מעלה ולא מוריד מחובתו שלו לקיום חובותיו כלפי השני".

כעת נעבור לדבריו הנפלאים של המגיד מדובנא, ונביא את עיקרם: כאשר המלך רוצה להעניק פרנסה לאדם מסוים, והוא ממנה שליח שדרכו תעבור הפרנסה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, הוא מעניק לשליח פרנסה בשפע, שכן לא חסר מאומה מבית המלך, וכך שניהם מתפרנסים בכבוד. אין ספק שהממונה הזה צריך להודות למקבל, שבזכותו הוא מקבל פרנסה בשפע.

ואם המלך רוצה לתת מתנה גדולה למישהו, אבל מבקש בתמורה שמתוך המתנה שניתנת יעניק המקבל סכום כלשהו לעני מסוים, בוודאי שהמקבל יסכים. כל בר דעת מבין שהמקבל צריך להודות לעני, שכן בזכותו הוא מקבל את המתנה.

ובנמשל: הקב"ה בחר בשבט לוי הכהנים לעבוד את עבודת הקודש, והוא מצווה את ישראל לפרנס אותם בתרומה ומעשרות ומתנות כהונה. כאשר מגיע היהודי לבית המקדש עם הביכורים, הוא מודה לכהן על כך שהוא נבחר להיות השליח לפרנס אותו והוא עצמו מתפרנס בזכות הכהן, והכהן צריך לדעת שה' אוהב את ישראל ומפרנסם, והסיבה שנצטוו לפרנס את הכהנים, זה כדי להקנות להם מידת הנדיבות.

זו הסיבה שכל אחד מהם מצביע על השני ואומר "אלוקיך". כל אחד מדגיש את כבודו של השני ועושה אותו עיקר.

* * *

יסוד זה של המגיד מדובנא יכול לשמש אותנו רבות בחיינו: ההסתכלות על השני צריכה להיעשות רק לחיוב והערכה, לא לשלילה וביקורת.

אי אפשר להכריח את השני להסכים להיכנס להגדרה שכפינו עליו ולהחליט שהוא "סיני", ואז לשאול למה אין לו עיניים מלוכסנות... החובות שלו הם עניין פרטי שלו, והזכות והחובה שלנו היא לקיים את חובותינו כלפיו ללא תנאי.