יללות הסירנה החרידו את האוויר: ישועה משולשת מתאונה מחרידה

הרכב האיץ במבואות כביש החוף, מתקדם במהירות לכיוון הגליל העליון. בתוכו ישבו, צפופים קמעא, שלוש זוגות גיסים, איש איש וזוגתו. הם לא היו מקומיים, הגיעו הנה מארצות הברית הרחוקה, לשפוך שיח, להתפלל בדמעות, להקיש על שערי שמים במקומות המסוגלים.

היתה להם סיבה טובה לכך. באורח פלאי משהו, שלושתם לא זכו להיפקד בילדים, ואת צערם ויגונם אין צורך לתאר, עיניהם העצובות סיפרו את סיפורה של ההמתנה המתמשכת, האכזבות המצטברות, הייחול עד אין קץ לבכי עולל רך שטרם הופיע…

הרכב החדיש גמע את הדרך בקלות, נסע על הכביש בצורה חלקה ונעימה. לפתע, בלי שום הכנה מראש, עלה הרכב על כתם שמן, הסתחרר על צידו, הועף במהירות לשולי הכביש, והתהפך לו אי שם בוואדי שבמורד הכביש. בום נוראי ניסר את החלל, והנהגים שצפו במכונית המתעופפת והנהפכת – מיהרו להזמין את כוחות ההצלה, אף שהיה נראה להם כי הרבה יותר מתאים להזמין חברא קדישא…

"מי יודע אם נשאר מהרכב משהו או מישהו בחיים", אמרו הנהגים וספקו כפיים בצער. "ראיתם את הרכב עף? ראיתם איך התרסק בוואדי? אוי ואבוי, מהרכב לא נותר זכר, והוא היה עמוס נוסעים, השם ישמור!" יללות הסירנות החרידו את האוויר, אל המקום הגיעו כוחות הצלה וחילוץ גדולים, שמיהרו לרדת אל הוואדי המסוכן ולראות מה מצב הנפגעים. לנגד עיניהם הנדהמות, קמו ששת הנוסעים אחד אחרי השני, התנערו מהאבק שדבק בהם, ופשוט – התרוממו על רגליהם, בריאים ושלמים!

לכוחות ההצלה לא נותר אלא להשיב את נפשם בכוסות מים צלולים, לסייע להם לעלות חזרה לדרך המלך, תוך התמודדות עם מכות וחבלות קלות בלבד. אחד מנוסעי הרכב שבר את רגלו – אך זו היתה הפגיעה החמורה ביותר, מתאונה שכללה התהפכות, התעופפות לוואדי, וריסוק טוטאלי של הרכב!

כל ששת הנוסעים פונו כמובן לבית החולים, לצורך בדיקות מקיפות שיאששו את המידע המשמח, כי לא ניזוקו באופן משמעותי. בחדר המיון, שבר את שתיקת ההלם ר' פנחס, כשקרא בקול: "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו! השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו!"

"וכי אנחנו מספיק מודעים לחסד הגדול שבורא עולם גומל עימנו יום יום?"

"במה זכינו לכזה נס פלאי?", שאלו הגיסים זה את זה, שוב ושוב. "איך יצאנו בחיים מתאונה כה קשה, איך ניצלנו? כמה אנו חייבים להודות ולהלל את בורא עולם, שהציל את חיינו ונפשנו נתן לנו לשלל!" הם המשיכו לעסוק בדברי שבח והודאה לקדוש ברוך הוא, כשר' פנחס קרא לפתע: "הרי בשביל מה נסענו? כדי לבקש לזכות בילדים. ולשם מה אנו זקוקים לילדים? כדי לגדלם ולחנכם בדרך התורה, כדי שיידעו ויכירו שיש בורא לעולם, יש מנהיג לבירה, ויודו לו על חסדו הטוב ומתנותיו שהוא מעניק לנו", זעק מקירות ליבו.

"וכי אנחנו מספיק מודעים לחסד הגדול שבורא עולם גומל עימנו יום יום? היום – קל לנו להודות, כי ניצלנו ממיתה מוחשית בתאונת דרכים קטלנית. האם אנו זוכרים להודות לו מדי יום על חסדיו הטובים האחרים? על כך שהעניק לנו חיים, שיש לנו משפחה מאוחדת? האם זכרנו להודות לו על כך שהוא מנסה אותנו בנסיון כה קשה של המתנה לילדים, שאיננו יודעים מה עומד מאחוריו?

"הרי על כל נשימה ונשימה – עלינו להודות ולשבח, לפאר ולרומם ולקלס, את מי שנותן לנו את הכוחות והיכולות, הכשרונות והמשאבים לכל מה שיש לנו. עלינו להודות שהוא מעניק לנו כוחות להתמודד עם הנסיון, עלינו להודות על כך שאנו יכולים לנסוע ולשפוך שיח לפניו… הבה נקבל על עצמנו להודות לו, במילים שלנו, מעומק הלב!'

בו במקום קיבלו על עצמם שלושת הגיסים והגיסות כי מדי יום יכוונו היטב באמירת 'עלינו לשבח', ויוסיפו אחרי תפילה זו כמה מילים מעומק הלב, להודות לבורא עולם על חסדו הטוב, תוך ציון נקודה טובה מסוימת, חסד השם ממוקד ממנו הם נהנים".

היום בו קיבלו על עצמם הגיסים את קבלת ההודאה, היה ראש חודש ניסן. כששבו אליהם כוחותיהם, שבו כולם לארצות הברית, לחוג את חג הפסח כהלכתו במחיצת בני משפחותיהם. הסיפור הוסיף לחיות בתוכם, בשל העובדה כי מדי יום נעמדו – כל אחד ואחת בכל מקום שהיו – והודו לה' במילים נרגשות על חסדו הטוב, בציינם מדי יום עובדה מרגשת אחרת, חסד נוסף ששמו אליו לב רק היום…

המשך הסיפור, המופיע בספר 'ומתוק האור' מפי בעל המעשה – ר' פנחס, כמו לקוח מהאגדות, אך הוא עובדה חיה וקיימת, תרתי משמע: בב' בטבת שאחר כך, זכו ר' פנחס ואשתו להיפקד בבן. לאושרם לא היה גבול בשעה ששמעו את בנם הזעיר בוכה את בכיו הראשון, ממלא את החלל בבכי המשמח בעולם… לא חלפו אלא שלושה ימים, וגיסם וגיסתם זכו להיפקד, הפעם בבת. שמחתם הרקיעה שחקים, הם אחזו בבתם הקטנטנה וליטפו אותה כמו יהלום יקר ערך, והרבה יותר…

גם הזוג השלישי זכה, חמישה ימים אחר כך. בעיצומו של צום עשרה בטבת, נולד בן חמוד וקטן לגיס והגיסה הנוספים שהיו באותו רכב וקיבלו על עצמם להודות מקרב לב מידי יום לבורא עולם

שלושת ילדי ההודאה מלמדים וזועקים, קוראים ומאירים: כשיהודי זוכה להודות לה' על חסדו הטוב – בורא עולם פותח לו את השערים, מיטיב עמו בחזרה. רבים מהניסיונות העוברים עלינו, תפקידם ומטרתם לגרום לנו לשאת עיניים מודות ומוקירות תודה לשמים, להעריך את חסד הבורא עד הנה, כדי לפתוח לנו שערים לחסד נוסף והשפעות נוספות וברוכות משמים.

"התחלתי להודות על הסכרת שפקדה את הילדה שלי, והפלא ופלא: היא מאוזנת!"

נסיים את הטור במכתב נרגש שנשלח למערכת מגולשת יקרה:

"כל שנה היה מגיע חודש אלול והפחד היה מכרסם בי ממש. שוב עם ההבטחות בלתי נגמרות... שוב המצפון שמציק לנו... איך נכפר, מה נעשה, כיצד נזכה בדין הגדול?

לפני 3 שנים בורא עולם אסף אותי אליו זרק לחיי חבל הצלה לפני שטבעתי בעמק הבכא. התחלתי עם התודה לה' כעבודה יומיות. מצאתי את עצמי מודה לבורא עולם על האתגרים הלא קלים, התחלתי להכניס את בורא עולם לחיי רגע ורגע, ופתאום התחלתי להרגיש את אהבה מבורא עולם!

התחלתי להודות על הסכרת שפקדה את הילדה שלי, שתי סוגים, והפלא ופלא: היא מאוזנת, תודה לה'! התודה לבורא עולם - משנה את הראיה שלנו לכל דבר ודבר.

התחלתי לצאת ולדבר עם בורא עולם שעה שלמה ובעצם מצאתי את עצמי מודה ומודה, והרגשתי ככל שאני מודה לבורא עולם כך אני עושה תיקון לעצמי כי אני מקבלת הכל בשמחה, הבנתי שיש מי שמנהל לנו את החיים. אין כוחי ועוצם ידי, אין אני, אין מקרה, אין כלום!!!

ושוב הגיע חודש אלול, ובלי שום פחד. אני מרגישה רק כמה אני אוהבת את אבא, כמה חסדים בכל שניה ושניה הוא עושה עמנו. אני כבר לא מרגישה ייסורי מצפון, לא מפחדת, כי אני יודעת שאבא רחמן גדול!!!

בורא עולם נותן לנו ברחמיו 40 יום לחזור ולהמליך אותו עלינו, להבין שהוא המלך ואנו עבדיו. ברגע שנבין זאת אנו יודעים שאין מה לפחד כי הוא אוהב אותנו.

אז תודה לך בורא עולם על שאתה מזכה אותנו ל-40 ימי חסד. תודה לך בורא עולם על כל מה  שזימנת לי השנה. תודה לך על הכל", מסתיים הטור המרגש.

ולסיכום, ההמלצה היומית: להקפיד על אמירת 'עלינו לשבח' בסיום כל תפילה, ולאחריה להודות במילים ספורות לבורא עולם – בכל יום על חסד אחד ספציפי מתוך רבבות חסדיו שבכל יום עמנו.