הרב יצחק יוסף לפרשת כי תבוא: תקיעות שופר

לא לאייפון

א. השליח צבור צריך להיות ירא שמים, ובפרט בימים נוראים. כבר אמרנו בשיעור שמי שיש לו אייפון ומסתכל בסרטי תועבה אסור לו לשמש כשליח צבור. השבוע הגיע אלי יהודי אחד, וסיפר לי שהוא הודיע לאנשים בבית הכנסת שהוא לא יכול לשמש כשליח צבור, מפני שהיה לו אייפון והוא נכשל בראיית סרטים אסורים. שאלתי אותו: האם חזרת בתשובה? כן! זרקתי את המכשיר, ואני לא רואה יותר. אם כן, אתה יכול לשמש כש"ץ, אין דבר העומד בפני התשובה, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה'.

התוקע יהיה גם בקי

ב. גם התוקע צריך שיהיה ירא שמים, לא די שידע לתקוע טוב. אבל מצד שני לא די ביראת שמים, אלא צריך שידע לתקוע כהוגן על פי ההלכה, ולכן צריך התוקע ללמוד טוב הלכות תקיעת שופר. בילקוט יוסף החדש על הלכות ימים נוראים הארכנו בפרטים של דיני תקיעת שופר. לדוגמא, התרועה צריכה להיות לפחות תשעה טרומיטין, כלומר תשעה כחות, והתקיעה צריכה גם כן להיות כאורך התרועה. ולכן צריך להקפיד שהשבר לא יהיה ארוך בשיעור תשעה טרומיטין, כי אז הוא בגדר תקיעה. כמו כן אין להפסיק בנשימה בין השברים, אלא יעשה את שלשת השברים בנשימה אחת.

הלכות מיוחדות לתוקע

ג. בעיקר התוקע הוא זה שצריך לדעת היטב הלכות תקיעת שופר, אבל שאר הצבור סומכים עליו ושומעים את התקיעות ויוצאים ידי חובה. לא כל אחד מהקהל יביא שופר ויתקע.

תקיעות לצורך

ד. יש שתוקעים לאחר התפלה תקיעות נוספות לצאת ידי חובת שיטה נוספת, כגון שיטת רש"י (ראש השנה לג:) שהתרועה היא שלשה טרומיטין, וכן התקיעה, ולפי שיטתו אסור שהשבר יהיה באורך שלשה טרומיטין. וכן יש שעושים תרועה טו-טו-טו, ואחרי התפלה עושים לו-לו-לו, כמו העירקים. אבל מי שתוקע ורק מנענע את השופר אין זה תרועה.

לא להראות כחו

ה. על כל פנים מותר לתקוע לאחר התפלה לצאת ידי חובת כל הדעות. וכן מי שכבר שמע תקיעות שופר, יכול לשוב ולתקוע כדי להוציא ידי חובה חולה שלא יכול להגיע לבית הכנסת. וכן מותר להשמיע לאשה תקיעות שופר. אבל אין לתקוע תקיעות שלא לצורך, רק בשביל להראות את כחו, שהרי אין להשמיע קול ביום טוב.

המצוה בשמיעה או בתקיעה

ו. יש לחקור במצות תקיעות שופר בראש השנה, אם המצוה היא בתקיעה, או בשמיעה. יש מקום לומר שהמצוה היא לתקוע בשופר, והצבור ששמע את התקיעות יצא ידי חובה כאילו הוא תקע, וכמו בקריאת המגילה, שמצוה לקרוא אותה מתוך הכתב דוקא, ומכל מקום השומע את קריאת המגילה ממי שקורא מתוך קלף, ואין לשומע מגילה, אלא מקשיב בעל פה, או מתוך מגילה מודפסת על נייר שדינה כמו בעל פה, יוצא ידי חובה כאילו הוא קרא בעצמו מהמגילה הכשרה,  כי כל מעשיו של השליח צבור חלים גם על השומע. וכן בפרשת זכור, נאמר "לא תשכח", בלב, ומה שנאמר "זכור" בא לומר שצריך לזכור בפה (מגילה יח.). וצריך לקרוא דוקא מתוך ספר תורה, שנאמר "כתוב זאת זכרון בספר", ואף על פי כן השליח צבור לבדו קורא מספר תורה ומוציא את כולם ידי חובה, כיון שכל דיני השליח צבור חלים גם על השומע. זהו החידוש ב"שומע כעונה". ובפרט אם נסביר כדברי הפרי מגדים (בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות כח) ששומע כעונה הוא מדין שליחות. במצות תפילין אין שליחות, אדם קם בבוקר, הוא בעצמו צריך להניח תפילין. הנערים אוהבים לישון עד מאוחר, אחד אומר לחבירו: תהיה שלוחי להניח תפלין, ואני אמשיך לישון... אין דבר כזה! אבל במצוות השייכות לדבור מועילה שליחות, כמו שיש מצוות אחרות שאפשר על ידי שליח, כגון לתת גט לאשתו על ידי שליח. וכן לקדש אשה על ידי שליח, כי שלוחו של אדם כמותו. ולדעת הפרי מגדים כל שומע כעונה הוא מדין שליחות. וכן לפי מה שכתב החזון איש ששומע כעונה הוא התחברות השומע והעונה כאחד, בודאי שדין התקיעה מועיל גם לשומע. או שנאמר שהמצוה בשמיעה בלבד, וכששומע יוצא ידי חובת התקיעות בלי צורך להגיע לדין שומע כעונה.

תלוי בגירסא

ז. בחקירה זו נחלקו הפוסקים ראשונים ואחרונים. רב יהודאי גאון כותב שמברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו "לתקוע" בשופר. וכן גירסת רבינו חננאל. משמע שלפי דעתם המצוה בתקיעה. ויש אומרים שכן דעת רבינו תם. ולעומתם הרמב"ם (פ"א מהלכות שופר ה"א) כותב שהמצוה "לשמוע" קול שופר. וכן דעת הרא"ש בפסחים (דף ז.). וכך נפסק בטור ובשלחן ערוך (סימן תקפה סעיף ב) שמברך "לשמוע" קול שופר.

אינה ראיה גמורה

ח. ואמנם אין ראיה גמורה מלשון הברכה, כי הרז"ה (פ"ד דראש השנה) כתב שברכת השופר נתקנה רק לאחר התלמוד, כי מתחילה היו תוקעים רק בתפלת מוסף, ולכן לא בירכו, משום הפסק. ואמנם הרמב"ן חולק וסובר שהברכה נתקנה כבר מזמן התלמוד, ואינו הפסק כיון ששם מקומה, וכמו שאומרים ברכת כהנים באמצע התפלה. אבל הרמב"ם בתשובותיו (סי' ח) כתב בפירוש שהמצוה בשמיעה, כי אם היה מצוה לתקוע, כל אחד היה מחוייב לתקוע בעצמו ולא היה יוצא ידי חובה על ידי השמיעה, כשם שכל אחד חייב ליטול לולב בעצמו ולא לתת לאחרים לעשות המצוה במקומו. ולכן מי שסתם אזניו תכלית הסתימות ותקע, ולא שמע את התקיעות, לא יצא ידי חובה. כי התקיעה היא רק הכשר מצוה, והשמיעה היא המצוה. למה הדבר דומה, לבונה סוכה, הרי זה הכשר מצוה, ורק כשישב בסוכה יקיים מצוה. הטור (סי' תקפה) הביא ראיה שהמצוה בשמיעה, מדין התוקע לתוך הבור, 'ואשמע אחרי קול רעש גדול', אם שמע קול שופר יצא, ואם שמע קול הברה לא יצא. ואם המצוה בתקיעה מדוע לא יצא בקול הברה, סוף סוף תקע, אלא ודאי המצוה לשמוע קול שופר.

קושית השאגת אריה

ט. השאגת אריה (סי' ד) הקשה מדין חש"ו – חרש שוטה וקטן – שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, לפעמים קטן תוקע יותר טוב מגדול כיון שאין לו אימת הצבור[1], אבל אמרו במשנה (ר"ה כט.) שמי שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה. וכמו שאמרו בברכות (כ:) שאין הבן הקטן מברך לאביו ברכת המזון, אלא אם כן האב אכל רק כזית וחייב מדרבנן, אבל כשאביו חייב מהתורה אין הקטן מוציאו. אם המצוה בתקיעה מובן שאינו יוצא ידי חובה, כי הגדול אינו תוקע בעצמו, והקטן שאינו בר חיובא לא יכול להוציא את הגדול, אבל אם המצוה בשמיעה, הגדול שומע את התקיעה של הקטן ויוצא ידי חובה.

תירוץ החלקת יואב

י. בשו"ת חלקת יואב (סי' לג) מתרץ את קושיית השאגת אריה, ונקדים לכך מעשה. לפני 35 שנה כשמרן זצ"ל היה רב ראשי, היה נוסע לחו"ל פעמיים בשנה בלבד. אחרי פסח ואחרי סוכות. היה רב ראשי אחד שנסע לחו"ל 161 ימים! האם אתה רב של הארץ או של חו"ל... צריך ללמוד מההנהגה של מרן, לצמצם את הנסיעות לחו"ל, מלבד מקרים דחופים שנסע גם באמצע השנה. שנה אחת לאחר סוכות מרן נסע עם הרבנית ללונדון, כל אותם הימים שהיה שם מסר שיעורים כל היום, גם האשכנזים הזמינו אותו לכוללים שלהם, ומרן היה אומר בשיעור תשובות שלמות של יביע אומר, והיו משתגעים מכחו בעיון ובבקיאות, הרב הימם אותם... והרבנית היתה יושבת במלון כל יום וממתינה לרב שיחזור לארוחת ערב וכדומה. אני גם הייתי אתם באותה נסיעה, והנה ביום האחרון, הרב הגיע למלון כמה שעות לפני הטיסה בחזרה לארץ, הביא אתו יביע אומר חלק ד' ללמוד בו. ואז הרבנית פנתה אליו בטענה: לך כל היום היתה תעסוקה, מסרת שיעורים, פגשת רבנים ודיינים, התרת עגונות וכו'. אבל אני עם ארבע קירות, לא יצאתי מהמלון, ישאלו אותי הנכדים מה ראית בלונדון, אין לי מה לענות, תקח אותי לטיול... הרב לא ידע מה לענות לה, מצד אחד צריך ללמוד, ומצד שני צריך לכבד[2] את הרבנית, אבל לא ידע לאן יקח אותה. ואז הציע חכם אברהם גבאי, שבדרך למטוס נעבור ליד ארמון המלוכה, ושעה לפני הטיסה שלנו יש חילופי המשמרות למלכה אליזבט, וזה טקס יפה שיהיה לרבנית מה לספר עליו. מרן הסכים ונסענו לשם. היו שם עשרות עשרות שוטרים עם כובע אדום גדול עם נוצה, עומדים בלי לזוז, כמו 'פוסתמות', והנה בשעה היעודה, בזמן חילופי המשמרות תקעו בשופרות ובחצוצרות, אמר לי מרן: תתבונן, לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם (ברכות ט:). עמדנו שם כמה דקות וראינו את הטקס המיוחד. יש בזה מוסר השכל, שצריך להתחשב באשתו ולצאת עמה, אבל פעם אחת מספיק, לא יצא כל יום... באותה שעה חשבתי בדעתי, אם ביום ראש השנה אדם ישמע תקיעות אלו ויכוין לצאת ידי חובה, בודאי לא יוצא, אפילו אם התוקע הוא יהודי, שהרי אין כאן כוונה למצוה, אלא לתקיעות של כבוד המלכות.

לא היתה הכתרה כזו

יא. וכן כשמכתירים את נשיא המדינה, כשמינו את פרס וריבלין לנשיאים תקעו להם בשופר. וכן בהכתרת רבנים תוקעים בשופר לכבוד ולא למצוה. אני זוכר את מעמד ההכתרה של מרן זצ"ל, כשהכתירו אותו לרבה של תל אביב ביום א' תמוז תשכ"ט. ראיתי הרבה הכתרות של רבנים, אבל כבוד כזה לא היה. כל רחוב אלנבי היה סגור לתנועה, כל ילדי בתי הספר של תל אביב היו עומדים עם דגלים בידיהם, ומרן נסע עם ראש העיר בתוך מכונית שחורה פתוחה, כמו 'ניקסון', ומרן עושה להם שלום מתוך המכונית. האנשים ברחוב שאלו: מה זה? ומסבירים להם, זו הכתרת הרב הראשי. הרב יחיא מחבוב יצא מתחת הפרגוד, כל הצבור עמד, והוא תקע שלשים קולות בקול חזק, התימנים תוקעים טוב... אם זה היה בראש השנה וכיון השומע לצאת, לא יצא, כיון שאין כאן תקיעה של מצוה.

החלקת יואב תירץ בלי הסיפורים

יב. לפי זה מתורצת קושיית השאגת אריה, אמנם המצוה היא בשמיעה, אבל צריך שישמע תקיעת מצוה, ולכן אם שומע תקיעה מתוקע שאינו בר חיובא, הרי זה דומה לתקיעה לכבוד הכתרה, או לכבוד חילופי המשמרות, כי לחש"ו אין כח לאשוויי לתקיעתו שם של תקיעת מצוה. כך מתרץ החלקת יואב, רק בלי הסיפורים...

הרמב"ם והראב"ד חולקים בזה

יג. כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות שופר הלכה ג): תקע בשופר גזול יצא, שאין בקול דין גזל. הראב"ד השיג עליו, שאפילו אם יש בקול השופר דין גזל, למדו בירושלמי (סוכה פרק ג הלכה א) מהפסוק "יום תרועה יהיה לכם", מכל מקום. ואכן בירושלמי אמרו שני חילוקים בין לולב לשופר, שהתוקע בשופר גזול יצא, ולולב גזול פסול ביום הראשון, שנאמר "ולקחתם לכם", משלכם, והוא הדין לולב שאול פסול, אלא אם כן לקח אותו במתנה על מנת להחזיר. אבל בשאר הימים כשר גם כשאינו שלו[3], כיון שלא נאמר "לכם" אלא על היום הראשון. ואף על פי שגם בשופר נאמר יום תרועה יהיה "לכם", שני תירוצים בדבר: א. בלולב "לכם" חוזר על הלולב, שיהיה משלכם, אבל בשופר "לכם" חוזר על היום תרועה, ולכן התוקע בשופר גזול או שאול יצא. ב.  מטעם שאין בקול השופר דין גזל. השדי חמד (מערכת מ כלל עז) מפלפל בדין זה מצד מצוה הבאה בעבירה. מכל מקום צריך להבין, וכי הראב"ד בא לחלוק על הרמב"ם רק בטעם, אלא ודאי שיש נפקא מינה לענין אם המצוה בתקיעה או בשמיעה, להרמב"ם המצוה בשמיעה בלבד, ואין בקול דין גזל, אבל להראב"ד שהמצוה בתקיעה הוצרך לטעם אחר.

ראיה מלפני 40 שנה

יד. ישנה ראיה ששמעתי ממרן זצ"ל, לפני למעלה מארבעים שנה בשיעורו בבית הכנסת היזדים[4]. מרן הקשה מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' שופר הלכה ד), והובא בטור ובשלחן ערוך (סימן תקפט סעיף ח), שצריך שהתוקע יכוין להוציא ידי חובה את השומע, והשומע יכוין לצאת ידי חובה, ואם אחד מהם לא כיון לא יצא. התוקע אומר "ברשות מורי ורבותי", ועונים לו "שמים" ראשי תיבות "שומע משמיע יחדיו מכוונים". וכן אם תוקע להתלמד אינו מוציא ידי חובה. בראש השנה שנת תשל"ח מרן זצ"ל היה בצער על איזה ענין, וביום ראש השנה נפל, והזמנו לו אמבולנס, אבל הרב לא רצה להתפנות לבית החולים. קרא לי ואמר: אני הייתי אמור לתקוע בבית הכנסת, אבל אני לא יכול ללכת לבית הכנסת, תתקע במקומי. אמרתי לו: אני לא רגיל לתקוע ולא התאמנתי לתקוע. מרן עמד על כך שאתקע, אמר לי: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, תקח את השופר ותתאמן עכשיו, ותכוין בפירוש שאתה לא יוצא ידי חובה בתקיעות אלו, ואז תוכל לברך על התקיעות בתפלה לכולי עלמא. עליתי לגג של "היכל שלמה" והתאמנתי על התקיעות. מי שעבר שם ושמע קול השופר, חשב שהמשיח הגיע... מי ששמע תקיעות אלו לא יצא ידי חובה, כיון שאינן תקיעות של מצוה אלא כדי להתלמד בלבד. אם המצוה היא בשמיעה בלבד, מדוע לא יצא ידי חובה, הרי שמע מבר חיובא, אלא ודאי שיש מצוה גם בתקיעה.

הרצפה עקומה

טו. כמו כן יש תוקעים שלא בקיאים בתקיעות ולא יוצא להם קולות טובים ומאשימים את השופר, 'מי שלא יודע לרקוד אומר שהרצפה עקומה'. על כל פנים לא ירחצו בערק, זה הורס את השופר, וגם אם ירחץ במים זה הורס, אלא ינקה בנוצה של תרנגולת. והנה לאחר התפלה עבר אחד מהצבור ליד בית כנסת אחר, ושמע תקיעות שופר יפות מאוד, כמו שמרן זצ"ל היה תוקע בבורוכוב תקיעות יפות בלי שום טעות, עד שהחלונות היו זזים. והנה אחד שמע את התקיעות מבחוץ, בא לתוקע ואומר לו: חזק וברוך! והתוקע אומר לו שלא כיון להוציא ידי חובה אלא את מי שבתוך בית הכנסת, לא יצא, כי הכוונה של התוקע והשומע מעכבת. ומדוע לא יצא ידי חובה, הרי שמע תקיעות של מצוה?! ומכאן הוכיח מרן זצ"ל בזמנו שיש מצוה גם בתקיעה, ועל ידי שומע כעונה בכוונת שני הצדדים נחשב לשומע כאילו תקע, ומכיון שבתקיעתו של זה לא כיון להוציאו, לא יצא. אמנם התכלית בתקיעה היא להגיע לשמיעה, ולכן זה דומה לבניית סוכה, ואין גזל בקול השופר, אבל מכל מקום יש מצוה גם בתקיעה, ולכן יכוין לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה.

פאר הדור והדרו

טז. אחרי שנים ראיתי בחזון איש (סי' כט אות ד) שחידש, שכאשר התוקע לא כיון להוציאו, לשומע לא נחשב כתקיעת מצוה. וכן כתב האגרות משה (אורח חיים ח"א סימן קעג, וח"ב סי' עב ד"ה אף). החזון איש היה פאר הדור והדרו, אבל אחרי אלף מחילות זה לא מובן, מדוע לומר שלא נחשב תקיעה של מצוה, הרי זו לא תקיעה של הכתרה ולא של חש"ו, אלא תקיעה של מצוה. ומוכרח לומר שהמצוה בתקיעה, ולכן לא יוצא ידי חובתו.

להזהיר גדולים

יז. ולכן רב בית הכנסת או הגבאי יזהירו את הצבור על כמה דברים: לכוין מדין שומע כעונה בתקיעות. וגם בברכות, לצאת בהם ידי חובה מדין שומע כעונה. וכן לא לענות ברוך הוא וברוך שמו. שהרי השומע הוא כאילו מברך בעצמו. ויש לנו עשרים וארבעה פוסקים שכותבים כדברי הנודע ביהודה (בדגול מרבבה סימן קכד) שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שאדם שומע לצאת בהן ידי חובה. יש רק כמה פוסקים יחידים שכתבו לענות, כמו הרב מעשה רוקח (פ"א מהל' ברכות הי"א), ורבי חיים פלאג'י (בהגדה חיים לראש), אבל הולכים אחרי הרוב. ועוד שמסתבר כדברי רוב הפוסקים, נתאר לעצמנו שהוא אומר: "ברוך אתה ה', ברוך הוא וברוך שמו, אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול שופר".

לא לדבר

יח. כמו כן יזהירו את הצבור שלא ידברו בין תקיעות מיושב עד סוף תקיעות מעומד שבתפלת מוסף. אנחנו מברכים על תקיעות מיושב, אבל לכתחילה צריכים לשמוע את התקיעות מעומד, ולכן הברכה חלה גם על התקיעות הללו.

לא לומר וידוי

יט. וכן יזהירו שלא לומר את סדר הוידוי שבין תשר"ת לתש"ת ולתר"ת. כפי שהזהירו על כך הגאון מליסא (בדרך החיים), והגאון רבי עקיבא איגר (הובא בפסקים ותקנות של ר' עקיבא איגר עמוד סג). ולא כמו שכתוב בסידורים של מנצור ובקאל, היום ב"ה הסידורים האלו לא מצויים כל כך. מרן זצ"ל ביביע אומר ח"א (חאו"ח סימן לב) האריך להסביר מדוע אין לומר. והרב אלישיב כתב לו שאמנם הוא גם לא אומר, אבל כתב ליישב מנהג האומרים. ומרן ביביע אומר ח"ג (חאו"ח סימן לו) השיב לו. בגמרא ראש השנה (לד.) אמרו, שרבי אבהו תיקן בקיסרי לתקוע תשר"ת, תש"ת, תר"ת. כי יש ספק אם תרועה שאמרה תורה היא גנוחי גנח, כלומר שברים, או ילולי יליל, כלומר תרועה, או גנוחי גנח וילולי יליל, כלומר שברים תרועה. רב האי גאון פירש שהכל אמת, ובאחד מהם יוצא ידי חובה, רק כדי שלא יהיו אלה תוקעים כך ואלה כך, תיקן שכולם יתקעו באופן שווה. וכן על פי הקבלה צריך לתקוע הכל. אבל הרמב"ם ומרן השלחן ערוך (סימן תקצ סעיף ג) סוברים שיש לנו ספק אמיתי איזו תרועה היא הנכונה, ולכן תיקן לתקוע לפי כל השיטות, שיצא ידי חובה בודאי. ולפי זה כשתקע תשר"ת עדיין לא יצא ידי חובה בודאי, ואם מתוודה, יש חשש הפסק בין הברכה לתקיעות.

אדמו"ר וגאון

כ. לעומת זאת הרב מנחת אלעזר ממונקאטש (בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' עה) חולק, הוא היה אדמו"ר וגאון בתורה, וטוען שזה כמו "גביל לתורי", כמו שאם אדם בירך המוציא, ואחר כך נזכר שלא נתן אוכל לשוורים, ואסור לו לאכול, כי נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", שאדם מצווה לתת לבהמתו לאכול תחילה. אמר לבני ביתו תגבלו את האוכל לשוורים שיהיה להם רך ויאכלו, לא נחשב הפסק, כיון שהוא לצורך האכילה. וכך הוידוי הוא לצורך ההתעוררות לתשובה. אבל במחילה מכבודו הרי לא דרשינן טעמא דקרא, בליל שבת יכול לומר דרשות כמה שירצה, אבל לא לחדש הלכות על פי הטעמים שלו. והתורה לא אמרה לנו מה הטעם של התקיעות כדי שנתיר לומר וידוי בין הברכה לתקיעות. הרמב"ם כותב רמז יש בה אבל גזרת מלך היא. רב סעדיה גאון אומר שבא להזכיר את עקידת יצחק. ויש מפרשים שבתקיעות שופר אנחנו באים להמליך את הקדוש ברוך הוא. ולכן הלכה למעשה כמו שפסק מרן זצ"ל שאין לומר וידוי, ואם רוצה יהרהר בלבו. במחזור חזון עובדיה לא הדפסנו כלל את הוידוי, בעצת מרן זצ"ל, כיון שלא כל אחד קורא את האותיות הקטנות, ויש שיאמרו בפה, ויעברו על הפסק.

הרוב קובע

כא. מרן כותב בהקדמה לבית יוסף שכאשר אין שני עמודי הוראה שגילו דעתם, הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג לפנינו, אל מקום אשר יהיה שמה הרוח, רוח אלהין קדישין ללכת נלך, כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה. מהר"ם בן חביב בספר גט פשוט (בכללים כלל א) מסביר, שכאשר יש רוב בבית הדין זה רוב דאורייתא, כיון שהוא רוב דעות של הדיינים שנחלקו פנים אל פנים. גם היום בתי דין דנים בדיני ממונות, באים לפנינו תיקים שדנים בהם על ירושות והקדשות, וכן תביעות של כתובה ומזונות, ופוסקים לפי רוב דעות. אבל כשהפוסקים חולקים בספרים זה רוב מדרבנן, כיון שלא התווכחו ודנו ביניהם, ויתכן שאם היו פוגשים זה את זה, היו המיעוט משכנעים את הרוב. ומכל מקום הולכים על פי רוב הפוסקים. מה גם שאין שום חובה לענות ברוך הוא וברוך שמו, ואינו מוזכר בש"ס ולא בדברי הרמב"ם, רק הטור (סימן קכד) הביא שכן נהג אביו הרא"ש - לפני כ-700 שנה - לענות ברוך הוא וברוך שמו. ומה שאמר מרן השלחן ערוך (סימן קכד סעיף ה) שעל כל ברכה שאדם שומע בכל מקום עונה ברוך הוא וברוך שמו, הכוונה בברכות כמו ברכות החזרה שאינו יוצא ידי חובה מהשליח צבור, כי כבר התפלל בלחש. ולכן כתב המגן אברהם (סימן קכד ס"ק ט) שפשוט שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו כשנמצא במקום שאסור להפסיק, כיון שאינו דין לענות, אלא רק מנהג.

לא לישון

כב. יש שמקפידים להתפלל לפחות בראש השנה בנץ החמה. כל השנה קשה להם להתפלל בנץ החמה, בפרט אברכים שעוסקים בתורה כל היום, אם יקומו בנץ, אחר כך ירדמו בכולל, או שיהיו עייפים ולא יוכלו להתרכז בלימודם ולעיין היטב, והרי זה חומרא דאתי לידי קולא. אם היה חובה מן הדין להתפלל בהנץ החמה, לא יועילו תירוצים אלו של ביטול תורה, שהרי התורה נועדה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. אבל בשלחן ערוך (סימן פט סעיף  א) מבואר שהוא רק למצוה מן המובחר, אבל מעיקר הדין יכול להתפלל עד חצות, ולכתחילה צריך להתפלל בתוך ארבע שעות. מכל מקום בראש השנה יש ענין להתפלל מוקדם, כי אמרו בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, מי שישן בראש השנה ישן מזלו באותה שנה. אמנם לא מצאנו בירושלמי שאמרו כן, אבל נאמנים עלינו דברי רבותינו שהעידו כן בשם הירושלמי. ולכן לאחר התפלה ישאר ער. בצעירותנו כשהיינו חוזרים מבית הכנסת והיינו רוצים לנוח, הרבנית ע"ה היתה מתיזה עלינו מים - כמו שמתיזים אפר פרה אדומה - כדי שלא נלך לישון, עד שמרן אמר לה להניח לנו לאחר חצות היום. ויש שקמים מעלות השחר כדי שלא לישון בראש השנה. אולם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך (בשלמי מועד עמ' מו) חידש - וכן הסכים לזה מרן זצ"ל בחזון עובדיה (עמ' קפד) - שאם כבר היה ישן מהלילה וממשיך לישון לתוך היום, אין בכך איסור, ורק כשעושה מעשה בידים והולך לישון יש להזהר. אבל אם התוקע בתפלת הנץ לא יודע לתקוע כהוגן, עדיף להתפלל במנין יותר מאוחר עם תוקע טוב.

אינו רשאי לקצר

כג. כל הקולות כשרים בשופר, אבל בתנאי שיוצא קול, ולא רוח. בתקיעה של תשר"ת צריך להאריך כמו שמנה עשרה כחות, ובתקיעה של תש"ת ותר"ת צריך שיהיה שיעור של תשעה כחות. הייתי ביום חמישי באילת, לא לטייל חס ושלום, אלא לעצרת וסליחות, ומישהו שם תקע בשופר תקיעות ארוכות מאוד, אולם אין איסור להאריך הרבה בתקיעות, רק יזהר שלא יתקע פחות מהמינימום.

ספרדי לא ישתכנז

כד. ביום הראשון של ראש השנה מברך על השופר שתי ברכות, ברכת לשמוע קול שופר וברכת שהחיינו, וביום השני מברך רק ברכת השופר. והאשכנזים מברכים גם ביום השני ברכת שהחיינו. אם בית כנסת אשכנזי לקחו תוקע ספרדי, לא יברך להם שהחיינו ביום השני, אשכנזי מהקהל יעמוד ויברך שהחיינו. הרב שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שמז) כותב שהספרדי יכול לברך, לשיטתו כיון שהוא הולך לתקוע אצל אשכנזים הוא נעשה אשכנזי... אבל הוא לא צודק, הרי לדעת מרן השלחן ערוך (סימן תר סעיף ג) אינו מברך שהחיינו על השופר ביום השני של ראש השנה, ולדעתו אם יברך יש כאן חשש ברכה לבטלה. ואפילו ספרדי ששומע אשכנזי מברך שהחיינו על השופר ביום השני, לא יענה אחריו אמן, כי זו ספק אמן יתומה, וחז"ל החמירו במי שעונה אמן יתומה שיתייתמו בניו ח"ו (ברכות מז.). והוא הדין לגבי הלל בראש חודש, אשר לדעת הרמב"ם (פרק יא מהלכות ברכות הט"ז, ופ"ג מהלכות חנוכה ה"ז) ומרן השלחן ערוך (סימן תכב סעיף ב) אינו מברך על ההלל של ראש חודש, והאשכנזים מברכים, ספרדי שמתפלל אצל אשכנזים בראש חודש, לא יענה אחריהם אמן. אמנם אם ישאלו אותנו נאמר להם שהם יכולים להמשיך במנהגם על פי רבותיהם, אבל אם ישאלו את הרמב"ם יאמר להם שזו ברכה לבטלה, ולכן אין לנו לענות אמן על ברכה שלפי דעת הרמב"ם היא לבטלה, וזו אמן יתומה, ושב ואל תעשה עדיף. ואם רוצה יכול לומר פסוק "ברוך ה' לעולם אמן ואמן".

ראיית הברכת ה'

כה. בספר ברכת ה' (חלק א פרק ו הערה 39) חלק על פסק זה, וכתב שספרדי השומע מאשכנזי ברכת ההלל בראש חודש יענה אמן. והביא ראיה מאשה ששומעת איש שמברך על שופר או לולב ושאר מצוות עשה שהזמן גרמא, ועונה אחריו אמן, וכשם שהיא עונה אמן על ברכתו למרות שהיא פטורה מברכה זו, כיון שהולכים אחרי המברך, והוא מברך כדין, הוא הדין גם לספרדי השומע אשכנזי מברך על ההלל בראש חודש, שיש ללכת אחרי המברך, והוא מברך כדין, כי עושה כדעת הרמ"א, ועונה אחריו אמן.

אין שום ראיה

כו. אבל אין שום דמיון לכאן, שהרי איש המברך על מצוות עשה שהזמן גרמא הוא מברך כהוגן לכולי עלמא, ולכן האשה עונה אחריו אמן, אבל אשכנזי המברך על ההלל בראש חודש, כאמור, לדעת הרמב"ם הוא מברך ברכה לבטלה, ואיך יענה אמן אחריו?! לכן הלכה למעשה שלא עונה אמן על ברכת ההלל בראש חודש.