"כמה שעות לפני שהוא נפטר דודי העיר אותי: ’אבא, אני רואה את השם קורא לי’..."

דודי מילר ז"ל, שהלך לעולמו לפני שבוע וחצי, היה ילד בריא ושמח עד לפני שנה וחצי. ביום שיצא לטיול שנתי עם כיתתו, כיתה ה' בתלמוד תורה בוסטון בבני ברק, קיבלו הוריו את הטלפון המדאיג: מיפוי עצמות שנערך לדודי בעקבות תלונות על כאבים ברגל מצא ממצא הדורש בירור.

הדאגה, בתחילה, היתה במינון סביר. בדיקת MRI העלתה השערה שמדובר בממצא שפיר, שרק דורש ניתוח. ביופסיה נתנה אותה תשובה. אבל לאחר הניתוח, כשהגידול שהוצא נשלח למעבדה, הגיעו הבשורות הקשות: המדובר בסרטן אלים מסוג אוסטוסרקומה.

המידע הקשה הזה הגיע רק חודשיים אחרי הבדיקה הראשונית, תקופה שבמהלכה דודי הספיק לשמוח שלא יזדקק לטיפולים אונקולוגים. בריאיון ל'משפחה' משחזר אביו, ר' חיים מילר, איך נעזר ברב חנניה צ'ולק מעזר מציון כדי להודיע לבנו על הטיפולים. "הרב חנניה בא לחדר המיון ושאל: 'מי הכי חזק בבית'? אמרתי 'אני' ופרצתי בבכי. הרב צ'ולק המתין עד שחזרתי לעצמי ואז אמר: 'גם לאדם הכי חזק ביית מותר לבכות, ובכי לא שווה חולשה'. לאחר מכן הוא אחז בידי ואמר: 'נלך ביחד'.". כך הם הלכו לדודי, ובישרו לו על תחילת טיפולי כימותרפיה.

מה שהטריד את דודי יותר מכל היה העובדה שלא יוכל ללכת לתלמוד תורה. כדי לשמח אותו החליטו ההורים בשיתוף עם הצוות לקנות לו מכשיר מיוחד שבו יוכל לראות בשידור ישיר את כל המתרחש בכיתה. דודי המאושר חזר ללמוד במלוא המרץ. "הוא היה שותף מלא לשיעורים\ כשרצה לענות תשובות התקשר למורה, ואפילו עשה מבחנים וקיבל ציונים גבוהים".

דודי מעולם לא וויתר לעצמו, מספר האב. בראש השנה הקודם הוא היה יום אחרי ניתוח סבוך ומורכב, אבל ביום השני הוא הפתיע את הוריו כשהודיע שהוא רוצה לשמוע קול שופר. "דודי סבל מכאבים קשים ברמה שאי אפשר לתאר. הוא היה תחת מורפיום והיה ברור שהוא פטור מתקיעות לכל הדיעות. אבל הוא התעקש. ביקשתי מהצוות שיאפשר לנו להוביל אותו לבית הכנסת ובאמת הוא שמע את התקיעות ואפילו התפלל קצת. זה עשה לו טוב".

כשהתברר שהטיפולים הכימיים לא עוזרים מספיק, עברו לטפל בדודי בטיפולים ביולוגיים. המשפחה התחזקה באמונה ואופטימיות, גם כשהתגלו גרורות סרטניות בריאותיו של דודי. לפני שלושה שבועות הם יצאו איתו לחופשה בצפון, חופשה שהוא ציפה לה מאד. אבל אחרי שלושה ימים, בשבת, הוא התקשה לנשום, ואביו הבהיל אותו לבית חולים באמבולנס. מאחר שהיה שבת, דודי הזכיר לעצמו לכל אורך הדרך שלא ליהנות מהנוף הנשקף מהחלונות.

דודי עבר ניקוז דחוף לחזה כדי להציל את חייו. אבל בימים שלאחר מכן הוא בקושי הצליח לדבר או לזוז. "בימים האחרונים חייו כבר ראינו שקשה לו מאד לנשום".

ואז מספר ר' חיים על רגעיו האחרונים המצמררים של דודי. "ביום שישי לפנות בוקר דודי העיר אותי ואמר לי: 'אבא, אני רואה את השם קורא לי. הקדוש ברוך הוא מראה לי 35 ילדים שמחזיקים ביד סוכריה והוא לוקח ומחליף אותה בלחמנייה'. הייתי המום שהוא בכלל מדבר... עדיין לא קלטתי את עצמת המצב. אבל דודי לא ויתר. הוא אמר: 'אבא, תחזור על מה שאמרתי'. ואז התחננתי לדודי: 'אבל מה המשמעות של מה שאתה רואה, תסביר לי'. ודודי אמר: 'אגיד לך מחר. כבר דיברתי מספיק'".

מחר לא הגיע. דודי שקע בשינה, "ואני קלטתי שאני כבר לא מדבר עם דודי אלא עם הנשמה שלו...." אומר האב. "פניתי אל הנשמה ואמרתי לה: 'אני יודע שתגיעי בקרוב לכסא הכבוד ומתחנן אליך- תחזיקי ברגל של הכסא ותתפללי עלי ועל אמא והאחים. שיהיה לכולנו מעכשיו רק בריאות ואושר'".

ר' חיים מילר אומר שהם כבר מרגישים שדודי דואג להם מלמעלה. והוא מבקש עוד דבר: שכל חיזוק באמונה או הרהור בתשובה בעקבות סיפורו של דודי יהיה לעילוי נשמתו הטהורה של הילד דוד בן חיים יצחק וענת חיה בלומה.