הלכות שופר בראש השנה

נאמר בתורה (במדבר כט א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". ומכאן הצטווינו לשמוע קול שופר ביום ראש השנה. (פ)

מי התוקע

בזוהר הקדוש החמיר מאוד במעלת התוקע יותר ממעלת השליח ציבור. על כן, יש לבחור תוקע ירא שמים, ועליו להיות בקי היטב בהלכות התקיעות, מה אורך כל תקיעה, שברים ותרועה. ובמקרה שטעה, אימתי חוזר ואימתי לא.

להתלמד

מותר לתוקע להתלמד ולתרגל את עצמו בתוך בית הכנסת, כי מאחר וזה ענין של מצוה, אין בזה זלזול חס ושלום בכבוד בית הכנסת. (כד)

נשים

כלל גדול בידינו, נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא [גורם]. דהיינו כל מצוה שתלויה בזמן קבוע, שנמצא שהזמן גורם למצוה לבוא, האשה פטורה מלעשותה. כגון, מצות נטילת לולב, שזמנה קבוע לשבעה ימים בשנה בלבד. וכן מצות ציצית, זמנה קבוע ביום ולא בלילה. וכן מצות תפילין, זמן הנחתם קבוע בחול ולא בשבת, [אבל בגלל שלא מניחים תפילין בלילה, אין זה עושה את המצוה זמן גרמא, כי רק חכמים אסרו להניחם בלילה, שמא ישן בהם ויבואו לידי בזיון, אבל מהתורה מניחים תפילין גם בלילה], לכך פטורות הן מכל המצוות הללו, וכל כיוצא בהם. נמצא אפוא שהנשים פטורות ממצות שמיעת קול שופר בראש השנה, כיון שזמנה קבוע פעם אחת בשנה.

אלא שנהגו נשים רבות לבוא לשמוע קול שופר, ומנהג יפה הוא. אך יש לדעת שכל זה טוב ונכון, בתנאי שנעשית המצוה ביראת שמים ובאות לבית הכנסת בצניעות, ואינן מדברות בשעת התפילה, וגם לאחר התפילה אינן מתעכבות לפטפט עם חברותיהן, כי כל הדברים האלו גורמים צער גדול לשכינה שהן מחטיאות את הרבים בעוון החמור של שמירת העיניים. לכך כל אשה תבדוק בעצמה באמת ובתמים אם היא עומדת בתנאים הנ"ל, ואם לאו - כדאי שתשאר בביתה. והלואי שכל הנשים תקיימנה את המצוות שהן חייבות מן הדין כברכת המזון, כיסוי ראש ועוד, עד שיחפשו להן חומרות נוספות כתקיעת שופר, שמן הדין הן פטורות. (קכד, קל)

חינוך הילדים - אשה שיש לה ילדים קטנים בבית, וצריכה לשמור עליהם, אינה צריכה להטריח את עצמה לבוא לבית הכנסת לשמוע שופר. ובלאו הכי, כיון שהיא עוסקת במצות חינוך הילדים, הרי 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. (חזו"ע פורים י)

זמן מיוחד - טוב ונכון שיארגנו הגבאים בשעה מסוימת לכל הנשים הכשרות, שתבואנה לבית הכנסת לשמוע את התקיעות. ומכל מקום בנות ספרד לא יברכו על השופר, כיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין מברכים על מצוה שהאדם פטור ממנה. אך בנות אשכנז יכולות לברך על השופר. ואמנם גם למנהג אשכנז, אם התוקע יצא כבר ידי חובתו, אינו רשאי לברך שוב כדי להוציא את הנשים. (ת"ה קטו)

התרת נדרים - אשה שנהגה לשמוע שופר בראש השנה למעלה משלוש שנים רצופות, ועתה רוצה להפסיק ממנהגה מחמת חולשה או כל סיבה שהיא, צריכה לעשות 'התרת נדרים' ולהביע חרטה על שלא אמרה בתחילה שהיא נוהגת כן בלי נדר. ואם התכוין בעלה לפוטרה בהתרת נדרים שעושים בערב ראש השנה, אינה צריכה עוד התרה. ומכל מקום אם רק השנה אין באפשרותה לשמוע שופר מחמת חולי וכדומה, אינה צריכה 'התרת נדרים' כלל. (קל)

קטנים

מצוה להביא את הבנים הקטנים שהגיעו לגיל חינוך [מ-6 ומעלה] לבית הכנסת לשמוע קול השופר, ובלבד שיושבים יפה ולא מפריעים, אבל קטנים המפריעים ומבלבלים את כוונת הציבור בתפילה ובשמיעת התקיעות, אין להביאם לבית הכנסת כלל, והמביאם חטא הרבים נשא.

אכילה לפני התקיעות

מי שחלש, רשאי לטעום משהו קודם התחלת התקיעות. וטוב שיקדש על יין [מיץ ענבים] וישתה רוב רביעית [41 גרם], ויאכל עוגה עד כביצה [54 גרם]. ומכל מקום אם קשה לו להשיג יין, רשאי לאכול בלי קידוש, [כיון שחובת הקידוש חלה לאחר מוסף, בצירוף דעת הראב"ד שמותר לאכול לפני קידוש היום]. (קיא)

מזמור מ"ז

אומרים כל הציבור יחד מזמור מ"ז שבתהילים: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף", ודי לאומרו פעם אחת, ואין צריך לאומרו יותר. וטעם אמירתו מפני שנאמר בו: "עָלָה אֱלֹהִים, בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר", ואמרו במדרש: "עלה אלהים בתרועה", שישב על כסא דין, וכיון שישראל תוקעים בשופר, הוא עולה ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר: "ה' בקול שופר" ברחמים, כמו שנאמר: "ה' אל רחום וחנון". (קטו)

התעוררות לפני התקיעות

נכון שתלמיד חכם שבציבור יאמר לקהל דברי כיבושין והתעוררות לפני התקיעות, כדי לעוררם לשוב בתשובה. וכמו שכותב הרמב"ם: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה. כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה. וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים בכל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועילו ולא יצילו, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". ע"כ.

כוונת המצוה

קודם התקיעות יאמר התוקע לציבור, שהוא מכוון להוציאם ידי חובתם בברכות ובמצות שמיעת השופר, ושגם הם יכוונו לצאת ידי חובה. ויאחז התוקע את השופר בידו ויברך, ולאחר הברכות יענו 'אמן', ולא יענו 'ברוך הוא וברוך שמו', משום שזה הפסק באמצע הברכה. (קיז)

שהחיינו

מנהג בני ספרד לברך 'שהחיינו' על תקיעת שופר רק ביום הראשון של ראש השנה, אבל ביום השני אינם מברכים 'שהחיינו'. אמנם מנהג בני אשכנז לברך 'שהחיינו' גם ביום השני. ואם חל יום הראשון של ראש השנה בשבת, כיון שאין תוקעים בשבת, גם לבני ספרד מברך התוקע 'שהחיינו' ביום השני. (קסד)

כתב רש"י הטעם שמברכים ביום השני בקידוש 'שהחיינו', משום הספק שהיה בזמנם איזה יום הוא ראש השנה הראשון או השני, לכן מברך בשניהם, או משום תקנת חז"ל שאם איחרו העדים ובאו לאחר המנחה, נוהגים גם ביום השני קודש, משום שהיום השני הוא העיקר שממנו מונים לכיפור וסוכות. ומעתה יש לשאול למנהג בני ספרד, מדוע לא מברכים שהחיינו גם על התקיעות שביום השני כשם שמברכים בקידוש, הרי אולי היום השני הוא העיקר? ויש לומר שבשופר הברכה היא על המצוה, וכיון שברך ביום הראשון לא יברך שנית, וכמו בלולב שאם ברך שהחיינו אפילו בחול בשעת אגידתו, אף שעדיין לא הגיע זמן המצוה, יצא ולא מברך שוב בחג, גם כאן אפילו אם נחשיב את היום הראשון לחול, יצא. לא כן בברכת 'שהחיינו' שבקידוש שהברכה היא על עצם היום שהצטווינו לשבות בו ולקדשו, ולא שייך בו עשייה מקודם לכן בחול, ואם היום הראשון הוא חול, נמצא שלא ברך כלום, לכן חוזר ומברך ביום השני. (הריטב"א ועוד. קסג, קסד)

הברכה בישיבה

אין הציבור עומדים בשעה שמברך התוקע על השופר, שכיון שבעיקר המצוה [התקיעות] הם יושבים, לא תהיה הברכה גדולה מעיקר המצוה. אולם התוקע שעומד בתקיעות, עומד בברכות, וגם מפני כבוד הציבור. (רדב"ז. זבחי צדק, רבנו יוסף חיים. קכג)

איסור הפסקה בין התקיעות

אסור להפסיק בדיבור בין הברכה לתקיעות. ואם דיבר, צריך לחזור ולברך. אבל אם דיבר בענין הצריך לתקיעות, אינו חוזר לברך. (קלה)

כמו כן אסור להפסיק בדיבור בין התקיעות עצמן, וכגון בין סדר תשר"ת לתש"ת ובין סדר תש"ת לתר"ת. וכן אין להפסיק בין התקיעות הראשונות שמיושב לשאר התקיעות שמעומד, כיון שהברכה חלה על כל התקיעות, אולם מותר לדבר דברים שהם מענין התקיעות. וכן אם נצרך לצאת לבית הכסא, יברך 'אשר יצר' מיד. [שמן הסתם ישכח לברך עד סוף התפילה והתקיעות, ובלאו הכי עוברים יותר מ- 72 דקות, ולאחר שעובר זמן זה, לא יכול לברך 'אשר יצר'. (הריטב"א. יחו"ד ח"ד סימן ה)] (קלה, קלח)

וידוי בתקיעות

אין להפסיק בין סדרי התקיעות כגון בין תשר"ת לתש"ת, בשביל לומר וידוי, וכמו שכתבו בכמה סידורים. כי דבר זה אינו נכון על פי ההלכה, ונכנס לחשש ברכה לבטלה של התקיעות. אולם רשאי רק להרהר בין התקיעות, בוידוי שבין סדר לסדר בלי לאומרו בפיו כלל. ומכל מקום בשעת התקיעות ממש, יכוין כל מחשבתו לצאת ידי חובת המצוה לשמוע קול שופר, ולא שום מחשבה אחרת. (קלה)

סדר תקיעות מיושב

בתקיעות הראשונות הציבור יושבים, והתוקע עומד ותוקע תשר"ת [תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה], ג' פעמים. ואחר כך תש"ת [תקיעה, שברים, תקיעה], ג' פעמים. ואחר כך תר"ת [תקיעה, תרועה, תקיעה], ג' פעמים. סה"כ: 30 קולות. (קכב, קלב)

סדר תקיעות מעומד

בתפילת מוסף בלחש, תוקע עוד 30 קולות. ובתפילת מוסף בחזרה, תוקע עוד 30 קולות, סה"כ: 90 קולות. ויש שנהגו שלא לתקוע בלחש אלא לאחר החזרה תוקעים עוד 30 קולות. ולאחר תפילת מוסף באמצע הקדיש תוקע עוד 10 קולות, סה"כ: 100 קולות. ולאחר 'עלינו לשבח', מנהג בני ספרד, לתקוע תרועה גדולה [ארוכה]. ומנהג בני אשכנז, לתקוע תקיעה גדולה. ובכל התקיעות האלו, צריכים הציבור לעמוד. נמצא שסך כל התקיעות הם: 101. (קמ, קנט, קס)

קול שופר

כל הקולות כשרים, בין קול עבה בין קול דק. אולם קול חריג כמו איזה צפצוף, שאינו קול טבעי של השופר, לא יצא ויחזור לתקוע שוב. (קנב)

תקיעות לאחר התפילה

אחר התפילה אסרו חכמים לתקוע שלא לצורך, אולם אם יש לו איזשהו ספק אם יצא ידי חובת התקיעות או לא, רשאי לחזור ולתקוע. ולילדים קטנים יש להתיר לתקוע בכל אופן, כדי שילמדו לתקוע. (קסא)

חולה

חולה שלא הגיע לבית הכנסת ביום ראש השנה, רשאי התוקע לתקוע לו שוב בביתו ולהוציאו ידי חובה. ולכתחילה גם החולה יעמוד בשעת התקיעות. ויברך התוקע, מכיון שבברכות המצוות יש לנו כלל: אף על פי שיצא אדם ידי חובתו, יכול להוציא את אחרים. כי מאחר וכל ישראל ערֵבים זה לזה, נמצא שאני ערב עבור אותו יהודי שעדין לא קיים את המצוה, ועלי לדאוג לו לזכותו ולהוציאו ידי חובת המצוה. ומכל מקום אין צריך לתקוע לחולה כמנין התקיעות שאנו תוקעים בבית הכנסת - 101 קולות, אלא די שיתקע 30 קולות. (קטז, קכב, קמט)