חיים תמורת נתינת חיים: שנה לאחר תרומת הכליה - התורם זכה לתאומים

ששומעים על המופת הבא קשה להישאר אדישים: בחודש תמוז לפני שנה וקצת, זכה הרב אהרון וייס לתרום כליה לחברותא של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. החברותא אשר התפעל כל כך ממסירות הנפש של ר' אהרון, הביא אותו יחד עם נציגי ארגון 'מתנת חיים' של הרב הבר לפני שר התורה, כדי שיתברך מפיו בערב הניתוח.

הרב קנייבסקי הביע את הערכתו העצומה, ואז הניח ידו על ראשו של התורם וברך בכוונה: "בני, חיי, מזוני". שעות ספורות לאחר מכן נכנס ר' אהרון לניתוח.

שנה בדיוק חלפה מאז, ובשיחה עם ר' אהרון הוא מציין בהתרגשות את הלא יאומן: אחרי חמש שנים של ציפייה לילדים, זכו הוא ורעייתו לחבוק בחודש תמוז האחרון תאומים. "כשהמושתל שלי התקשר לספר על כך לגר"ח קנייבסקי, אמר לו הרב שייתכן שבזכות שנתתי חיים למישהו אחר זכיתי לקבל בכפליים מהקב"ה", הוא מציין בהתרגשות.

ואין זה פלא שבברית של התאומים כיבד ר' אהרון את המושתל שלו שיהיה הסנדק ואת הרב הבר שיברך את הברכות. "הרגשתי שבזכותם זכיתי במצווה הנשגבה של תרומת הכליה, וכתוצאה מכך גם בהולדת התאומים".

ור' אהרון מדגיש: "אני מספר את הדברים כי חשוב לי להדגיש את הערך העצום של תרומת כליה וחשוב לי גם לציין: כל התהליך של התרומה, כולל הבדיקות, זכור לי כחוויה מופלאה ומרוממת, אם היה אפשר לתרום שוב, הייתי חוזר ותורם. נכון, הייתה קצת טרחה קודם, וכאבים מסוימים אחר כך, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שזוכים לתת ולקבל".

ועל המופת יש לו לומר דבר אחד: "לא רק שהצלתי חיים, אלא גם קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר בעולם – תאומים בריאים ומתוקים, הזכות כולה שלי".

סיפור מרגש נוסף על תרומת כליה מספרת רחל רובין מבני ברק, שזכתה לתרום כליה מגופה לאם לתשעה תושבת קרית מלאכי. "האמת היא שהכול התחיל בזכות בעלי שתרם כליה לפני שנה ורבע", היא מספרת, "ליוויתי אותו, ואחרי שראיתי את השיקום המהיר שלו ואת השמחה העצומה של המשפחה השנייה, זה גרם לי לחשוב על הכיוון. בשנה שעברה, בפרשת תרומה, הרב הבר ארגן כינוס מיוחד לכל תורמי הכליות וראיתי שם נשים נוספות שתרמו. באותה שבת החלטתי סופית שגם אני מעוניינת".

"לא חששתי מהתרומה, אולי זה מצחיק, אבל החשש שלי היה רק מההרדמה, חשש טיפשי כזה המבוסס על דעות קדומות. אבל אחרי שנפגשתי עם המרדים שהסביר לי שאין סיבה אמתית לחשוש, הייתי לגמרי שלמה עם עצמי".

מהרגע בו התקבלה ההחלטה ועד שניגשה הגב' רובין לניתוח חלפו אחד עשר חודשים. "אני בדרך כלל לא אוהבת בדיקות וכמעט לא הולכת לרופאים", היא מספרת על עצמה, "אבל כאן עשיתי את זה בסיפוק ובשמחה, כל כך רציתי לסיים עם הבדיקות, לדעת שאני יכולה לתרום ולהתקדם אל המטרה".

גב' רובין מבקשת לציין לשבח גם את מנהלת בית ספר בית יעקב בנתניה. "אני עובדת בבית הספר כמורה, והמנהלת כל כך תמכה בי לאורך הדרך, היא עודדה אותי כל הזמן ונתנה לי ימי חופש מתי שרק ביקשתי, למרות שזה לא היה פשוט עבורה".

ההשתלה נערכה בהצלחה. "הרגע בו נכנסתי לניתוח היה בלתי נשכח. בעלי ליווה אותי עד לדלת חדר הניתוח ומאוד התרגשנו כשנפרדנו. למעשה, הוא היחיד שהבין מה אני חווה באותם רגעים... הרגע המרגש הבא היה בערך יממה אחרי הניתוח, כשנודע לי על כך שהכליה עובדת בגוף של המושתלת, ואז פשוט התחלתי לבכות...".

ולגב' רובין יש גם מסר: "לאורך כל התקופה אמרתי לעצמי משפט כזה: את תסבלי במשך ימים ספורים וזה יעבור, אבל בזכות זה תוכלי לתת למישהו אחר חיים, פשוט חיים".

המצווה היומית: נתינה מתוך שמחה פנימית. נתינה. איזו עוצמה נפלאה יש במילה זו. עם ישראל אמון על נתינה, וזהו אחד משלושה סימנים של צאצאי אברהם אבינו: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". הבה נקבל על עצמנו לתת יותר, לתת גם למי שפחות נחמד לתת לו, לתת בחיוך ובשמחה, לתת גם כשקשה, ונזכה בזכות כך להבטחת התורה בחומש דברים: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיך בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".