גילויים מצמררים מיומנו של גיל-עד שער הי"ד: "אני מרגיש שיש בי כוח עצום של חיות"

עשרה חודשים לאחר החטיפה שזעזעה את המדינה והובילה לפתיחת מבצע 'צוק איתן' וגילוי המנהרות ההתקפיות של חמאס – הגיעה אל משפחת שער בשורה: בשלד המפויח של המכונית שבה אירע האסון, התגלה במקרה יומנו של גיל-עד הי"ד, שנכתב בחודשים האחרונים לחייו. דפיה של המחברת, הכתובה בכתב ידו של הנרצח, היו חרוכים מאש ומוכתמים במים.

בימים אלו, יותר משלוש שנים אחרי החטיפה והרצח, קטעים מהיומן של גיל-עד רואים אור. זאת במסגרת ספר חדש, "מה ילד יום – געגוע של אמא", בו מתעדת בת-גלים, אמו של גיל-עד, את השנים שחלפו מאז האסון, כאשר לצד התיעוד מפורסמים קטעים מהיומן.

במוסף ל'ידיעות אחרונות', מספרת בת-גלים על מציאת המחברת היקרה לליבה. "כשהאוטו נשרף הגיעו למקום גם שוטרים יהודים וגם שוטרים של המשטרה הפלשתינאית, וכל אחד אסף מה שמצא באזור", אומרת בת-גלים. "זה נס עצום. היומן הזה יכול היה להיזרק לפח. שעות אחרי שחוקרי המשטרה הלכו לא הפסקתי לרעוד".

באחד הקטעים ביומן מתאר גיל-עד את תחושותיו כאשר נבחר לשמש כשליח ציבור בישיבה. "בדיוק בשני שעבר עליתי חזן בישיבה בשחרית ומנחה. שחרית הייתה אחת התפילות החזקות ביותר שלי. התכוננתי לפני התפילה לשמש כשליח שהתפילות יעברו מהציבור אל הקב"ה דרכי. זאת הייתה חוויה מעצימה ומיוחדת. ממש התרגשתי בתפילה. השתדלתי לכוון ולטהר את התפילה שלי והרגשתי מדהים. עכשיו אני מתפלל שעוד הרבה תפילות שלי יהיו כאלה. כי ממש אחרי התפילות שלי אני בירידה. אני מאחר לתפילות ולפעמים גם מפספס. אבל היום החלטתי שאני מפסיק ליפול. ליפול בעב(ירות), ליפול לייאוש. אני לא נותן לזה להשתלט עליי. אני מקווה להצליח. בעזרת הקב"ה", כתב הנער, שהיה בן 16 וחצי במותו.

"יש בי משהו מיוחד! סוף-סוף אני מרגיש שמצאתי בי משהו חזק. כוח החיים. ככה אני קורא לו. אני מרגיש שיש בי כוח עצום של חיות. זה מתבטא בשמחה גדולה שאני משתדל להיות בה (גיל-עד... לא סתם נקראתי בשם היפה הזה), זה מתבטא באהבה חזקה שאני אוהב. למשפחה, לחברים. יש בי כוח אהבה אינסופי שרוצה בטובת האהובים שלי והקרובים אליי, שרוצה בקרבתם. זה עושה אותי מאושר".

בפוסט שפרסמה בת-גלים עם הוצאת הספר החדש, היא כותבת את המילים הבאות: "הזמן לעיתים מאבד מהמשמעות שהיתה לו, מה שמשתנה זה התוכן, השפה, המילים שאנו מוצאים כדי לבטא את עצמינו.

"השכול והאבדן מלווים אותי יום יום בכל צעד ושעל, מה שמשתנה זו ההבנה שאפשר לחיות חיים מלאים למרות זאת, לצד זה...

"שנה שלישית, סף הרגישות שלי עלה, לעיתים נדמה כי העצבים חשופים, חסרי סבלנות לזוטות בחיים - מה שמשתנה זה ההבנה שלי כי לא צריך לפחד מזה.

"מנסה לנשום לאט לאט. מה שמשתנה זה קצב הנשימות שלי מפעם לפעם... מה שלא משתנה זה הבור המסרב להתמלא. הנשמה שממאנת להתנחם. יותר מחוברת לעצמי, מורכבות החיים מאפשרת לכאב ולשמחה. להתקיים בתוכי זה לצד זה. מה שלא משתנה זה הגעגוע שאין לו סוף. עדיין בוכה בתפילות. עדיין בוכה. שנה שלישית. עדיין חסר ילד", כותבת האם השכולה.