נפגשנו לפני שנים, אבל אף פעם לא חשבתי שאנחנו מתאימים

חיים טהורים שלי,

אנחנו נפגשים כמעט כל יום, לפעמים יושבים יחד שעות רצופות, ולכבוד שנה נוספת שאנו שוב יחד, חשבתי לכתוב לך מעט מזעיר ממה שאני באמת מרגיש אלייך.

זה מוזר לכתוב לך אחרי שאני לוחש לך את זה השכם והערב, אבל זה בכל זאת יהיה שונה קצת הפעם.

נפגשנו כבר לפני שנים, אבל אף פעם לא חשבתי שאנחנו מתאימים.

תמיד מהצד נראית לי עתיקה מידי, סגורה, חונקת, לא דבר שאתה רוצה לחלוק איתו חיים. אבל אחרי הפצרות רבות של כל מיני שליחים ששלחת לי (ואני מעריץ את העקשנות שלך), הסכמתי לפגישה אחת, לא מחייבת.

אני זוכר את הרגעים הראשונים בינינו, איך הלב היה אטום אליך. בהתחלה חשבתי שזה לא ילך,

אבל בכל זאת היה בך משהו שגרם לי להמשיך, משהו שנפתח כשהעמקנו את הקשר.

הקשר בינינו לא התחיל חלק, אבל לאחר תקופה שנתנו לזה הזדמנות, הוא הלך והתהדק יותר ויותר,

וגיליתי בך עולם ומלואו. סוף סוף הבנתי למה אבא לחץ כל כך שניפגש, למה אמא הייתה בוכה דמעות שנחזור.

מה לא עשית? תמיד היית שם, אפילו אם זה באמצע הלילה, מקשיבה, מלטפת, מרגיעה.

הייתי מוציא עלייך תסכולים, לפעמים מתחיל איתך פגישה וחותך באמצע, לפעמים מרים את הקול

ופעמים גם לא מדבר, רק בוהה בך, והמח מעבד נתונים... אבל את – שקטה, מכילה, מקבלת אותי בכל פעם מחדש בזרועות פתוחות.

אני זוכר שהבטחתי להיות נאמן רק לך, לא לתת עיני באף אחת אחרת. להקשיב לך גם כשקשה, להיות מרוכז בך גם כשאני עייף, לזכור כל פגישה, כל שיחה, לחרוט על ליבי כל משפט וכל סוד שגילית לאזני. לא תמיד זה קל לי, ופעמים אני מועד, אבל אני באמת משתדל, באמת.

תזכרי לי לטובה את הרגעים שנלחמתי עם כולם בשבילך, עזבתי חברים מהעבר שלא אהבת, ויתרתי על האהבות שהיו לפניך, ועברתי לגור בחדר קטן ולא מזהיר, אבל לקחתי אותך איתי.

בזכותך גיליתי עולם חדש, עולם שבו אני יודע שאיתך זה לעולם, ואחרייך לא תהיה אף אחת אחרת.

דעי לך, אושר צרוף שלי, שכולן חיוורות לידך. אפילו היצירה היפה ביותר, נראית כמו תשליל דהוי של סרט ישן.

המנגינה הזו, שמתנגנת כשאנחנו יחד, ערבה לי יותר מאלף יצירות של טובי המלחינים בעולם. האותיות שמתחברות למילים, והמילים למשפטים, יוצרים סיפור שטובי הסופרים לא יבינו, כי הוא רק של שתינו.

אין כמו בוקר שאנחנו פותחים יחד. להתעורר איתך, לדבר איתך, להקשיב לך. כל פגישה מיוחדת, בכל פגישה יש משהו חדש ולא צפוי. לפעמים שיחות עומק, לפעמים סיפורים יפים, ולפעמים מנתחים איזה מקרה כדי לראות אם אנחנו משדרים על אותו גל. יש גם זמנים שבהם אנחנו מעלים זיכרונות מהעבר, כדי לא לשכוח אותם אף לא לרגע. לפעמים אני מדבר ואת רק מקשיבה. בקול, בשקט. לפעמים אני מתייעץ לגבינו, ולפעמים אני גם יודע שאת לא איתי, לא כי יש בך פסול חלילה, אלא כי אני לא נותן לך את תשומת הלב הראויה לבת מלך כמוך.

אני זוכר שהתחלת להכיר לי את הסביבה שלך. בהתחלה לא הבנתי באיזו שפה הם מדברים, אבל זכרתי את השמות פחות או יותר, ובכל פעם מחדש ישבת ולימדת אותי, טיפה ועוד טיפה מהעולם העצום שלך. היום אני כבר מכיר אותם, מחכה לראות אותם, לחוות אותם, לשמוע מה יש להם להגיד לי, ללמד אותי: אביי... רבא... רבינא ורב אשי... כל התנאים הקדושים והזוגות – שלא תפסיקי עליהם לגלות. אמשיך לנסות להתחקות אחרי השושלת המפוארת שלך, שבאותה שניה שהתחברנו הפכה להיות גם שלי.

אני זוכר את המפגש עם האורח חיים שלך, שגילית לי עליו לאט לאט בסדר מועד. איזה ברכות ואיזו חגיגה, ממש מועד קטן בתוך הסוכה. היו דיבורים על שקלים ואיפה נהיה בראש השנה, וגם הכל נכתב במגילה. אצל מי שבת ומי אחראי על עירובין, מי ידאג למי בתענית ומה עם הפסחים. אבל כשהוגשה הביצה לשולחן הערוך הבנתי שבשבילינו זה יומא טבא קדישתא.

אח"כ הכרתי את הנשים שמפארות את המשפחה:יבמות וכתובות הן המבוגרות, והנדרים – עליהן אשבע בקידושין.

הדודה שברכה שלא נחווה גיטין, וטרחה להסביר שהנזיר והסוטה הולכים יחד, כי היא בעצם צדיקה.

והסנהדרין של המשפחה שלא נותנים מכות אלא למי שעובד עבודה זרה ולא נזהר בשבועות, הם צדיקים כמו האבות!

ושלושת הבבות, יש עדיות שלכל אחד מהם בית דין להוריות.

נשאר לך להכיר לי רק עוד שני סדרים,קדשים וטהרות ואז בע"ה נעשה חגיגה גדולה לכבודך,

ואצבע באותיות קידוש לבנה – הדרן עלך אורייתא קדישתא.

תורה יקרה שלי, תודה לך. יש לי הזכות להגות בך. לפעמים אני מוכר אותך בשביל בטלה, פעמים אני לא מסוגל לראות אותך, כי אני טרוד בכל מיני ניסיונות כאלו ואחרים. אבל תמיד תמיד אני חוזר אלייך.

אין לי ספק שאם אמשיך להתפלל ולהשקיע, ואת תתפללי עלי מנגד, אזכה לברך על המוגמר:

בבלי, ירושלמי, רמב"ם, טור, שולחן ערוך ועוד ראשונים ואחרונים. אבל אנא ממך, אל תעזבי אותי, תתני לי את הכח להגות בך גם כשקשה, גם כשחזרתי משידוך לא מוצלח, גם כשהחבר לישיבה לא האיר לי פנים, גם כשאני מרגיש כאילו אני לא מוצא את עצמי בעולם שלך, וגם כשאני נופל... אנא, עמדי עלי בתפילה שאזכה לחזור לזמן הבא נאמן רק לך, ושלא תמושי ממני, ומזרעי, ומזרע זרעי, עד עולם.

אוהבך בלב ובנפש – דוד.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.