"ואז בעלי אמר לי: ’רואה את כל האנשים שלמטה? בעוד רגע כולם ייעלמו’"

בחודש שעבר צוינו שש שנים לפטירתו של הרב רפאל הלפרין – יהודי שמסכת חייו בת ה-87 שנים יכולה למלאות ספרייה שלמה של ספרים עבי כרס, ולו רק בשל העובדה שהוא עצמו הוציא בשנים האחרונות לחייו למעלה מ-50 ספרים.

שלוש שנים טרם פטירתו הוא זימן לביתו את שבעת ילדיו וחילק לכל אחד מהם דף בגודל A4 ועליו מופיעות השורות הבאות:

אם תמלאו את הדברים הבאים תהיו מאושרים:

1. שיוויתי ה' לנגדי תמיד – דמיין שהקב"ה עומד מולך ואתה מדבר ומתפלל כאדם לרעהו, בלי שליחים ומתדפקים.

2. חשוב על הייעוד של האדם עלי אדמות – לשם מה אתה קם בבוקר ומהם היעדים שלך בחיים.

3. חשבון נפש בכל לילה לפני השינה – להעביר בקצרה את  תוכן היום שעבר ולתקן את הטעויות שנעשו.

4. להחליט בכל לילה באופן מוחלט להפסיק לדבר או לקבל לשון הרע, בין בבית ובין בחברה או בעבודה.

5. להיות מאוחדים האחים והאחיות, להשתתף בכל שמחה ואירוע של כל אחד ואחד.

6. להפריש 10% מעשר מכל הרווחים, כפי שנאמר: "עשר כדי שתתעשר", וכן לנהל רישום מדויק של הכנסות ושל המעשר המחולק לצדקה.

7. לשמוע מה השני מבקש ורק אחר כך לענות. וכשעונים – כל דבריך יהיו בנחת, ללא זעם, נקם או חרון.

8. לזכור כי ימינו זורמים ועוברים, כשעון חול החיים מתקצרים. החיים כצל עובר, כרוח נושבת. יש לנצל כל דקה מהחיים לעשייה.

9. אל תהיה עבד לכסף, דאג לכך שהכסף יהיה עבד שלך. היה משוחרר משעבוד העבודה ועול החיים.

10. היה מלא בביטחון ואמונה שהכל תחת פיקוח וניהול שמיים. "עין רואה אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".

את המסמך המיוחד והמעורר הזה מציגה בפנינו הגב' ברטי הלפרין, אלמנתו של הרב הלפרין, לו הייתה נשואה במשך חמישים שנה פחות חודשיים.

בשיחה נרגשת היא משחזרת זיכרונות בלתי נשכחים מהשנים בהן חיה במחיצת בעלה. "אני רוצה להעביר את המורשת שלו גם הלאה, כדי שאנשים ילמדו ויעשו עם זה משהו", היא מסבירה. "הייתי רוצה להגיד לאנשים – תלמדו ממה שהוא עשה בחיים, כך תצליחו להיות יותר שמחים ומאושרים, מלאי ביטחון ותקווה".

כל יום הוא יום כיפור

"לבעלי היה מנהג מיוחד מאוד", נזכרת ברטי, "בכל לילה לפני שהוא הלך לישון, הוא היה אומר: 'בשבילי היום זה יום כיפור', והוא היה יושב ועושה חשבון נפש – האם עשיתי מספיק ומילאתי את היום שלי בדברים מועילים המוסיפים משמעות לחיים? כל יום אצלו היה יום כיפור, כל יום היה יום של חזרה בתשובה".

וסדר יומו, כפי שמציינת רעייתו, היה מלא תמיד בדברים מועילים ובהרבה גמילות חסד עם הזולת. "הוא אף פעם לא חיפש לגמול חסד בשביל שכולם ידעו שעשה את זה, הוא לא רצה לקבל מחמאות, אלא ביקש לעשות חסד אמתי. כך למשל היה לו 'תחביב' – לתרום כסף לאנשים שדירותיהם נשרפו. תמיד התלוצצנו על כך: האם מכבי אש מודיעים לכל משפחה שדירתה נשרפת שהרב הלפרין נוהג לתרום כסף? כיצד כולם יודעים לפנות אליו?

"ישנו מקרה מיוחד שחרוט בזיכרוני – בעלי חזר הביתה בשעת ערב ובדיוק מישהו ניגש אליו וסיפר לו שהוא גר בנתיבות ודירתו נשרפה. בעלי לא חשב פעמיים, אלא יצר קשר עם הנהג שלו וביקש ממנו להסיע אותו באותו רגע לביתו של אותו יהודי. הוא ישב אתו שם, בנתיבות, והזמין למקום שיפוצניק מקומי. במשך מספר שעות הם חישבו את העלויות ודנו באיזה אופן נכון לתקן ולשפץ. עוד באותו לילה הוא סגר אתו ושילם לו את כל הסכום מראש. לבית שב בעלי רק לפנות בוקר. וזה לא היה המקרה היחיד, כי מקרי השריפות הגיעו לצערנו שוב ושוב. גם אותי אישית הוא שלח מידי פעם לראות דירות של אנשים להם הוא ביקש לתרום, כדי שיוכלו לשפץ ולבנות מחדש".

ברטי מספרת כי בעלה היה מקושר מאוד לילדיו ולנכדיו, אך מצד שני הוא לא היה מוכן בשום אופן לבזבז את זמנו על שיחות בטלות. "הוא אמר תמיד: 'זמן זה הדבר הכי יקר בעולם, ואני לא מוכן בשום אופן לבזבז אותו'. כך למשל לשמחות הוא כמעט אף פעם לא הגיע וגם אמר לי לא פעם: 'אני לא מבין איך אנשים יכולים לשבת במשך שלוש או ארבע שעות ולקשקש'. הוא היה הולך רק לשמחות של אנשים קרובים ממש, וגם אז בדרך כלל השאיר אותי באירוע וחזר הביתה במהירות, להמשיך בלימוד ובכתיבת הספרים שלו..."

מתאבק עם כיפה

המבוגרים שבקוראינו, שחיו בשנים בהן הוקמה המדינה, זוכרים את הרב הלפרין לא רק כתלמיד חכם ופילנתרופ, אלא גם כמתאבק מקצועי שהביא הרבה כבוד למדינת ישראל.

וברטי מספרת על כך: "בעלי עסק בענף הספורט ובמשך שנים הוא היה מתאבק מאוד חזק ושרירי. בימים של אחרי מלחמת העולם הוא היה יוצא להופעות של התאבקות ברחבי העולם, ושם, הוא הופיע כשהוא לבוש עם סמלי מגן דוד וכיפה על הראש, וכמובן קרא תהילים לפני שעלה לזירה. זה חיזק מאוד את היהודים שהיו באותם ימים במצב של חוסר ביטחון ופחד נוראי. פתאום הם קיבלו חוזק וגאווה".

בהמשך דרכו הוא לא שב לעסוק בספורט, אך ברטי מציינת כי תמיד הוא ציין עד כמה שהוא שמח בקריירה של הספורט, כי זה חינך אותו להיות מרוכז במטלותיו ולעשות דברים בצורה קיצונית ממש, כאשר בכל תחום הוא דורש מעצמו את היכולת המקסימאלית.

"החשיבה שלו הייתה תמיד בכיוון המקורי", היא מוסיפה ומפרטת: "בשנות ה-50 כשכמעט לא היו קייטנות בארץ, הוא הקים קייטנת על חוף בת ים והביא לשם ילדים באוטובוסים. יותר מ-1000 ילדים הגיעו מידי יום לקייטנה שהוא ארגן; כשהיה צורך ברחיצת מכוניות הוא הקים עסק בתחום וכשהבין שיש דרישה למסעדות כשרות למהדרין הוא הקים מסעדות בתל אביב, בכשרות מהודרת. אגב, היצירתיות שלו גם הובילה אותו להקים את רשת אופטיקה הלפרין, כי הוא רצה להציע מהפיכה בתחום – משקפיים במחיר מוזל ושווה לכל נפש".

יוזמה נוספת ומיוחדת של הרב הלפרין הייתה בתחום צופרי השבת. "לא כולם יודעים, אך את צופרי השבת הנשמעים בערים החרדיות, וגם בערים רבות שרחוקות מלהיקרא כאלו, הם פרי יוזמתו ", מספרת ברטי, "כי הוא נלחם בכל כוחו למען קדושת השבת וגם יזם כנס ענק באצטדיון יד אליהו בתל אביב למען שמירת השבת. אני עצמי שמעתי מאנשים שאינם שומרי מצוות שהעידו שהם שמעו את המוזיקה הבוקעת מהצופרים ופשוט לא היו מסוגלים להיכנס לרכב, וזה מה שהוביל אותם להתחיל לשמור שבת.

"אגב, בעלי גם הודיע כי כל מי שיקבל על עצמו את שמירת השבת יקבל ממנו פלטה של שבת במתנה, והוא חילק אלפי פלטות כאלו".

אין מקרה בעולם

ברוב הפעמים שטס הרב הלפרין לחו"ל הייתה ברטי נלווית אליו. "אני זוכרת שבאחת הפעמים המטוס התחיל להתרומם ואז בעלי אמר לי: 'תראי, אם תסתכלי למטה תוכלי לראות שבעוד רגע כל האנשים שאת רואה שם ייעלמו, כך גם אנחנו, כשאנחנו חיים למטה בעולם אנו בטוחים שאנחנו באמת כל- יכולים, אבל בסופו של דבר אף אחד לא יישאר כאן, באמת אנחנו לא כלום'.

"גם כאשר היינו נכנסים עם הרכב בטעות לרחוב מסוים שלא חשבנו להיכנס אליו, הוא תמיד היה טוען: 'אין מקריות בעולם, יש סיבה לכך שנכנסנו דווקא לרחוב הזה'. וכאשר הוא רצה להמחיש לאנשים מהי אמונה הוא היה נותן כדוגמא את שער הניצחון בפריז. הכבישים, כידוע, שנמצאים מסביב לשער הניצחון, הם מאוד סואנים. יש שם בערך חמישה נתיבי תחבורה שלא קל לחצות אותם. 'כשאני חציתי את הכבישים האלו עם אבא שלי, כילד, לא פחדתי', הוא היה מסביר, 'כי האמנתי שאבא שומר עליי ודואג עליי שלא אפגע חלילה מהרכבים. אבל כשאני חוצה כיום לבד את הכביש כולי מתוח ומפוחד, כל צפירה מזעזעת אותי. למציאות הזו שאנו בוטחים בהקב"ה ומבינים שהוא שומר עלינו והכל מלמעלה – לדבר הזה קוראים אמונה".

ארבעת ילדיהם הצעירים של בני הזוג הלפרין, נולדו לפני שלושים וארבעים שנה, בשנים בהן הרב הלפרין כבר היה כמעט בן שישים.

"הוא היה יכול להיות סבא שלהם", מחייכת ברטי, "אבל בכל זאת הוא עזר כמעט בכל ערב במקלחות. הוא גם לקח על עצמו את הדאגה לחינוך של הילדים ועשה זאת באמת מכל הלב והנשמה. הוא הקפיד שהחינוך יהיה ממש כדרך חיים. כך למשל, הוא הקפיד מאוד לחנך את הילדים לכך שחבל לבזבז זמן, אז כשראה מישהו מתנמנם על הספה, הוא מיד היה גוער בו: 'רוצה לנוח? אין בעיה, אבל אל תשב על הספה ותתנמנם, אלא תחלוץ נעליים תרים רגליים ותיקח כרית ושמיכה ותיתן לעצמך מנוחה של ממש. מנוחה אמתית".

באותן שנים מציינת ברטי שבעלה כבר היה עסוק כולו ורובו בכתיבת ספריו, ובראשם האנציקלופדיה התלמודית, כך שבמשך שעות ארוכות מאוד ביממה הוא ישב בחדר הלימוד שלו, עם עצמו, כשהוא טורח וייגע בכתיבת הספרים.

"הייתי צוחקת ואומרת לו: 'היית יכול לחיות גם במערה', והוא השיב לי במלוא הרצינות: 'תאמיני לי שאין טוב יותר מזה'. ובאמת, באופן כללי הוא היה זאב בודד, לא בן אדם של חברה. לא היה לו צורך בחברה, כי הוא תמיד העסיק את עצמו לבד וגם למד לבד.  לעתים הוא היה עולה ומתייעץ עם רבנים, כמו למשל עם רבי חיים קנייבסקי".

לא היה לך קשה לעמוד לצדו במשך כל השנים? הרי מן הסתם כמעט לא היו לו רגעים פנויים...

"אומר את האמת - אני צעירה ממנו בלא מעט שנים, ובאופן טבעי, כמו כל אישה, גם אני אוהבת לפעמים לצאת, לטייל וליהנות. הדבר המיוחד אצלו היה שכאשר הייתי עולה לחדר העבודה שלו, אחרי שכבר השכבתי את הילדים ושואלת אותו מה הוא רוצה שאכין לו לארוחת ערב, הוא הצליח מיד לקרוא את מחשבותיי. הוא היה סוגר את הגמרא בקול רעש גדול ואומר מיד: 'אני רואה שמתחשק לך לצאת קצת, כמה זמן ייקח לך להיות מוכנה?' ובאותו רגע היינו יוצאים, ולא משנה כמה זמן זה לקח. הוא היה עוזב את העיסוקים החשובים ביותר שלו כדי לתת לי את מה שאני צריכה".

מורשת לדורות

ברטי מציינת בסיפוק כי גם היום, שש שנים אחרי פטירתו של בעלה, ממשיכים בני הבית לאמץ את המורשת הבלתי נשכחת שלו והם מחזיקים בה ממש על כל צעד ושעל.

לדבריה, כל אחד מילדיה פועל בתחום אחר - האחד מפיץ את נושא שמירת הלשון ורק בימים האחרונים, לקראת תחילת שנת הלימודים, הוא תרם ל-3000 כיתות ברחבי הארץ שעונים ועליהם הכיתוב: "לשון הרע לא מדבר אליי". הוא עצמו גם היה עומד במשך תקופה בכבישים ומחלק סטיקרים ושלטים בנושא. בן נוסף לדבריה ממונה על נושא השריפות ומשתדל לתמוך במשפחות שדירותיהן נשרפו, ועוד בן לקח על עצמו תחזוקה של כוללים לעילוי נשמת אביו ויש גם מי שדואג לצופרי השבת. 

"אחד הדברים החזקים ביותר שבעלי פעל בהם בשנים האחרונות היה הנושא של שמירת הלשון", היא מוסיפה, "והוא גם המציא את הסלוגן הידוע: 'לשון הרע לא מדבר אליי'. ההקפדה הזו מלווה גם את ילדיי ואת נכדיי. זה ממש ב-DNA המשפחתי שלנו. אני יכולה לשבת ולשוחח עם ילדיי על משהו שכלל לא נראה לי שקשור ללשון הרע, אבל הם כבר מסיטים נושא: 'תראי אמא איזה מזג אוויר יפה יש בחוץ'. אני מאוד מאושרת בכך. כי זוהי המורשת שהוא השאיר לנו, לכך הוא חינך את כולנו".