הטור של אורטל קפטן: אתם ניצבים היום – לא כעדים, אלא כיצירי כפיו של הקב"ה

"אתם ניצבים היום".

לפני מספר חודשים קיבלתי מכתב בדואר. על המעטפה היה הכיתוב "מדינת ישראל", ומצידו השמאלי: "בתי המשפט". לרגע נבהלתי. התעשתי מהר ונזכרתי בעדות אותה אני צריכה לתת, כנראה שמדובר בעניין זה. פתחתי את המכתב, ואכן היה זה מכתב זימון להעיד בבית המשפט המחוזי בירושלים. "הנידון: עדות בהמשך לתצהירך... הנך מוזמנת למתן עדות ביום... בשעה 11:00 בבוקר וכו'". אני מוכרחה להודות שאף על פי שהוזמנתי רק להעיד ולא יכול לקרות לי מטוב ועד רע, מאחר שהדבר אינו קשור אלי באופן אישי, עם כל זאת התחלתי להרגיש "פרפרים", אבל הדחקתי והרגעתי את עצמי. גם במפגש ההכנה עם עורכי הדין עדיין הייתי די שלווה, באופן יחסי כמובן. אבל הפרפרים איפה שהוא דגדגו. יום לפני היום בו הייתי צריכה לנסוע לירושלים, לבית המשפט המחוזי, ביקשתי מניר, בעלי, שיתלווה אלי. "ברור שלא אתן לך לנסוע לשם לבד", הוא אמר, ודי נרגעתי. בלילה שלפני הייתי די מתוחה, מאחר שזאת הפעם הראשונה בה אני אמורה להתייצב בפני בית המשפט. התנהגות מסוימת, שפה שונה, "כבוד השופטת", "אדוני עורך הדין", "מרשי" או "מרשתי", ועוד כהנה וכהנה הנהגות לא מוכרות (וטוב שכך...) שעלי לשים לב אליהן. כבר אמר המשורר: "לילה בלי שינה". כנראה שאלי כיוון המשורר. אז אמנם ישנתי, אבל לא ממש טוב כבכל הלילות.

השעה 9 בבוקר. ניר ואני עושים את דרכנו לירושלים, ואני מרגישה שככל שאני מתקרבת לירושלים – אויר ההרים אינו צלול כל כך כיין, והייתי מעדיפה שיהיה מהול ב"רסקיו", כדי להרגיע אותי. בדרך אמר לי ניר: "אל תתרגשי ואל תפחדי, תסתכלי על השופטת ותכווני אותיות שם ה' יתברך". לקחתי לי כמה דקות לחשוב על זה ולדמיין אותיות הוויה. זה עבד. נרגעתי קמעא. החנינו את הרכב, נכנסו לבית המשפט והתחלנו לעלות לקומת הדיונים. חיכיתי בחוץ עד שיקראו לי, והנה הגיע הרגע, ונקראתי להיכנס לדוכן העדים. היו לי דפיקות לב די מהירות. אני לא זוכרת את עצמי כך גם אחרי אימון טוב.

ניר התיישב בקהל, חייך אלי וצייר לי באוויר את אותיות הוויה. שוב נרגעתי, והדיון התחיל. בשאלה הראשונה התבלבלתי ועניתי משהו אחר. ניר, מהקהל, תיקן אותי. לפתע נשמעה צעקה של עורך הדין: "אבקש לציין שהתשובה נאמרה על ידי בעלה, ושכבוד השופטת תבקש ממנו לא להגיב ולא לענות על אף שאלה שנשאלת העדה". ניר אמר "סליחה. לא ידעתי מה הם החוקים מאחר שזאת הפעם הראשונה שלנו כאן", והדיון נמשך. אני מוכרחה להודות שבכל פעם שעורכת הדין שאלה שאלה, ציירתי לה על המצח ציור דמיוני של שם הוויה, ועברתי את הדיון הזה בהצלחה רבה.

"אתם ניצבים היום. כולכם".

פרשתנו נקראת בכל שנה בשבוע שלפני ראש השנה, והסמליות לכך היא התהליך אותו עוברים אנו בימים אלו שמתחילת חודש אלול ועד ליום הדין הגדול והנורא. הכנות רוחניות לצד הכנות גשמיות, צעד אחר צעד. הפרפרים שבבטן מעוצמת יום זה. בדורות הקודמים זכו והרגישו גדולי ישראל את הפרפרים כבר ביום הכרזת החודש, ואילו בדור שלנו – יש מי שמתחיל להרגיש את הפרפרים בבטן בתחילת חודש אלול, יש כאלה שמרגישים בשבוע שלפני ראש השנה, ויש גם שמתחילים להרגיש ביום ראש השנה.

אתם ניצבים היום, כולכם. לא בתור עדים, אלא בתור יצירי כפיו של הקב"ה, שעשו מעשים טובים, ובחלקם גם פחות. ביום זה נעבור לפניו כבני מרון לסקירה כללית ומתן גזר דין על פי חשבון מעשה ידינו.

השבוע שוחחתי קצת עם בני, עידו, על ראש השנה, ולמדנו יחד את ההלכות הנצרכות. בסוף הלימוד הוא אמר רעיון יפה ששמע מפי רבו, וברצוני לשתף אתכם. וכך אמר לי: "נכון שבראש השנה אנו עומדים נרעשים ונפחדים מאימת הדין, אבל חשוב לזכור כלל גדול. המילה אהבה – בגימטרייא 13, ובדרך כלל אהבה מצוייה בין שני אנשים. אך אם נעשה השלכה ליחסים שלנו עם אבינו מלכנו, הקב"ה אוהב אותנו, ואנו אותו. אם כן, 13 ועוד 13 נותן לנו 26 – כמניין הוויה, שמו הגדול יתברך".

התרגשתי מאד לשמוע את החידוש הנפלא הזה. ה' יתברך אוהב אותנו ורוצה רק בטובתנו, אך כדי להוליך אותנו בדרך הישר, הוא עושה עימנו חשבון שנתי, כדי שנכלכל את מעשינו וצעדינו.

"אתם ניצבים היום".

לפני מלך מלכי המלכים, שכולו טוב ודרכו להיטיב, ואין הוא בטרוניה עם בריותיו, קל וחומר עם בניו אהוביו.

בהתקרב ראש השנה חוזר ומתנגן לו השיר שכתב, הלחין ושר ניר בעלי, שאותי באופן אישי מחזק ומרגש, ואשתף גם אתכם בקטע מתוך המלל:

"אבן מקיר תזעק ומקירות ליבי אצעק, שובו בני

מה גרמו מעללי, ארים קולי לאלוקי, שובו בני

אבי, אתה גומל עמי חסד, איכה אוכל להשיב פניך ריקם

את כל ימי מאיר חיי בלי הרף, שובו אהוביי...".

וממנו יתברך נבקש: אם אנו כבנים לפניך – רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים אנו לפניך – עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו, איום קדוש!

שנזכה להתכונן כראוי ליום המיוחל, ולהיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים ארוכים ולשלום!