פרשת ניצבים-וילך: מה ההבדל בין חצוצרה לשופר?

משה רבנו, טרם הסתלקותו מן העולם, נפרד מעם ישראל. דברי הפרידה נאמרו בהיותם בערבות מואב, נוכח פני הירדן לקראת הכניסה לארץ. וכך אמר להם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי השם אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ, לְעָבְרְךָ בִּבְרִית השם אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר השם אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כ"ט, ט'-י"א).

ידוע הדבר, שכל פסוק בתורה נדרש בארבעה רבדים – פשט, רמז, דרש וסוד. חכמי הקבלה מגלים לנו, שבכל פעם שמוזכרת בתורה המילה "היום", מעבר לפשט הדברים, הכוונה גם ל"היום" – בהא הידיעה – של השנה. מהו היום החשוב ביותר? ראש השנה, כמובן, ה"ראש" של השנה (יש דוגמאות וסימוכין לרעיון זה, אולם לא נרחיב עליהם במסגרת זו).

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי השם אֱלֹהֵיכֶם", "היום" – זהו ראש השנה; ביום ראש השנה נעמוד כולנו בפני השם אלוקינו. המצווה המרכזית שיש לנו ביום זה היא מצוות תקיעת שופר. 

כיום מקובל מאוד לערוך צפירת אזעקה בימי זיכרון שונים. גם לפני מהדורת חדשות – יש תרועה ותקיעה, צליל מקוטע ומיד לאחריו צליל ארוך.

להבדיל אלפי הבדלות, יום ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה" – "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט, א'). משפט קצר זה מכיל את אופיו ואת תוכנו של יום ראש השנה, ועלינו להתבונן בערכו של יום חשוב זה לאור ההגדרה הקצרה והתמציתית: "יום תרועה".

כדי שנוכל להבין את עניינה של התרועה ולהכניס אותו אל חיי המעשה שלנו, נעיין במקומות נוספים שבהם מופיעה התרועה.

כאשר אלוקים "אסף" את בני ישראל סביב הר סיני ביום מתן תורה, קולו של השופר נשמע שם בעוז: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיות הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד..." (שמות י"ט, ט"ז), וכן בהמשך: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (י"ט).

פעם בחמישים שנה, בשנת היובל, תקעו בשופר במוצאי יום הכיפורים, ענין שסימל את קידוש שנת החמישים. שנת יובל מתייחדת בכך שכל העבדים היו משתחררים, והשדות והנחלות חזרו לבעליהם המקוריים: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם, וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִיא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה, ט'-י').

גם לעתיד לבוא, בגאולה העתידה, יכריז קולו של השופר על קיבוץ הגלויות ועל שיבת עם ישראל לארצו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ להשם בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍יִם" (ישעיהו כ"ז, י"ג).

המכנה המשותף בין שלושה ציוני דרך אלו – מעמד הר סיני, שנת היובל וקיבוץ הגלויות, הוא שקול תקיעת השופר מטרתו לאסוף ולרכז את העם סביב נקודת מרכז אחת. בהר סיני התאסף עם ישראל סביב השכינה. בשנת היובל, העבדים והשדות שהיו 'מפוזרים' במקומות לא להם, שבו ו"התאספו" בחזרה איש איש למקומו, שדה ונחלה לבעליהם. לעתיד לבוא יתקבצו כולם מהמקומות שאינם באמת שלהם, ויתרכזו בארץ ישראל סביב השם יתברך.

כשם שאסף הבורא את ישראל אל הר סיני בקול השופר, וכשם שקול השופר קורא דרור לעבדים ומשיב את השדות והנחלות לבעליהם, וכשם שעתיד השם לקבץ את כל הנידחים בקול השופר, כך מכנס אותנו השופר ביום ראש השנה וקורא לנו להתאסף סביב הבורא, סביב נקודת האמת הפנימית השוכנת בתוכו של כל אדם, ולעלות אל פסגת הר השם. השופר קורא לנו דרור, לצאת לחופשי מן ההשתעבדויות ליצרים החומריים, והוא דורש להפסיק לחיות חיי עבדות לאותו "מלך זקן וכסיל" – היצר הרע (קהלת ד', י"ג). השופר קורא לעשיר ולעני גם יחד לחיות חיי אושר ועושר אמתיים, והוא מזכיר להם שהאושר לא יבוא מריבוי שדות ונחלות. הוא קורא לנידחים ולתועי הדרך לשוב חזרה אל המסילה העולה בית קל.

השופר קורא לנו – שובו הביתה, שובו אל הבורא.

שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.