הרב יצחק יוסף לפרשת וילך: עשרת ימי תשובה

המלך הקדוש והמלך המשפט

א. בגמרא ברכות (יב:): אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל השנה כולה אדם אומר בתפלה "האל הקדוש", "מלך אוהב צדקה ומשפט", חוץ מעשרת ימי תשובה - שבין ראש השנה ליום הכפורים - שבהם אומר "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט". ורבי אלעזר חולק ואומר, אפילו אמר האל הקדוש יצא, שנאמר "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה", אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט, אלו עשרת ימי תשובה, ואף על פי כן נאמר "האל הקדוש". ונחלקו רב יוסף ורבה כמי לפסוק הלכה, רב יוסף פסק כרבי אלעזר, ורבה פסק כרבה בר חיננא סבא, שצריך לומר המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכה כרבה.

אמירת "המלך הקדוש" מעכבת

ב. נחלקו הראשונים בפירוש הסוגיא, אם לדעת רבה אמירת האל הקדוש והמלך המשפט היא לעיכובא, או שלכתחילה יאמר נוסח זה כדין הזכרת מעין המאורע, אבל בדיעבד אינו מעכב, כשם שמצינו בכמה דברים של הזכרת מעין המאורע שאם לא אמר אינו חוזר, כגון על הניסים בחנוכה ופורים, עננו בתעניות וכדומה. ומאידך יש שינויים שהם מעכבים, כמו מי שהתפלל תפלת חול בשבתות וימים טובים לא יצא ידי חובתו, וכן מי שלא אמר יעלה ויבוא בשחרית ומנחה של ראש חודש, לא יצא וחוזר ומתפלל. רוב הראשונים סוברים שאמירת המלך הקדוש והמלך המשפט מעכבת, וכן פסק הרי"ף (סוף פ"ק דברכות) שאם לא אמר חוזר, וכן כתב האור זרוע (ח"א סימן כט) בדעת הרי"ף. וכן פסקו גם הרמב"ם (פרק י מהל' תפלה הל' יג) והרא"ש (ספ"ק דברכות). ועוד. לעומת זאת הראב"ד בהשגותיו (שם) והראבי"ה (ברכות סימן מ) סוברים שאם לא אמר אינו חוזר.

גם אמירת "המלך המשפט" מעכבת

ג. לדעת רוב הראשונים אין חילוק בין המלך הקדוש להמלך המשפט, ובשניהם אם טעה חוזר. אולם רבינו יונה (ברכות ו ע"ב מדפי הרי"ף) סובר שאם  אמר האל המשפט לא יצא, אבל אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט יצא, כיון שהזכיר "מלך". ומרן השלחן ערוך (סימן תקפב סעיף א) פסק כדעת רוב הראשונים שגם בברכת השיבה אם חתם כמו בכל השנה - מלך אוהב צדקה ומשפט - לא יצא. ובבית יוסף הביא מה שכתב רבינו מנוח, להסביר את החילוק בין "המלך המשפט" לבין "מלך אוהב צדקה ומשפט", כי מלך אוהב צדקה ומשפט משמע שיתנהגו ברואיו בצדק ובמשפט, אבל המלך המשפט רצה לומר שהוא יתברך שופט העולם. ומעתה מובן מדוע אמירת המלך המשפט מעכבת, כי יש הבדל משמעותי ביניהם, וזהו פירוש אחר לגמרי.

תוך כדי דבור

ד. יש לנו כלל בכל התורה, תוך כדי דבור כדבור דמי (נדרים פז.), ולכן אם חתם האל הקדוש או מלך אוהב צדקה ומשפט, ותוך כדי דבור תיקן המלך הקדוש/המלך המשפט, אינו צריך לחזור. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן תקפב סעיף ב).

המשיך בברכה הבאה

ה. אם אמר האל הקדוש ולא תיקן תוך כדי דבור, חוזר לראש. וכל שכן אם התחיל בברכה הבאה –אפילו אמר רק מילה אחת "אתה" – חוזר לראש. ואם טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט ולא תיקן תוך כדי דבור או שהתחיל בברכה הבאה, חוזר לברכת השיבה. ואפילו נזכר בברכת שים שלום, חוזר לברכת השיבה. ואפילו אם הוא מסופק מה אמר, חוזר ומתקן מהספק, כיון שחזקה מה שלמוד הוא אמר, שבודאי אמר כהרגלו מלך אוהב צדקה ומשפט.

במקום מנהג לא אומרים סב"ל

ו. הרמ"א (סימן קיח) פסק כרבינו יונה, שאם לא אמר המלך המשפט אינו חוזר, כיון שהזכיר "מלך", וכן מנהג אחינו האשכנזים. אבל אנחנו קבלנו הוראות מרן שחוזר, וכן פסקו רבותינו הספרדים, רבה של ירושלים רבי חזקיה די סילוא בספר פרי חדש, ומרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קיח סק"א, וסי' תקפב סק"ב). וכתבו בספר שער המפקד (בנהר פקוד דף צט ע"ב) ובספר נתיבי עם (סימן קיח) שכן המנהג פשוט בירושלים, שמי שלא אמר המלך המשפט חוזר. ואמנם הרב בן איש חי (סוף פרשת נצבים) פסק כדעת הרמ"א, שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר. אולם הגאון רבי אפרים הכהן זצ"ל העיד, שכאשר הרב בן איש חי דרש ברבים שאינו חוזר, נכח באותו מעמד הגאון רבי אברהם הלל זצ"ל, שהיה ראש הרבנים ואב בית הדין בבגדאד, וכששמע כן, קם מלא קומתו, וחלק על זה, בפני קהל ועדה, ואמר שאין המנהג בבגדאד כן, אלא נוהגים להורות שצריך לחזור לברכת השיבה, וכדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ומכיון שהמנהג לחזור, אין לחוש לספק ברכה לבטלה, כי כלל גדול בידינו, במקום מנהג אין חוששים לספק ברכות להקל, וכמו שכתב התרומת הדשן (סימן לד). וגם מרן החיד"א שבדרך כלל חושש לספק ברכות להקל נגד מרן וכמו שכתב בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' טו), מכל מקום בנידוננו פסק כדעת מרן, שמי שלא אמר המלך המשפט חוזר, וזהו מטעם שבמקום מנהג אין אומרים סב"ל.

הנוסחאות הקדומות היו כמרן

ז. אמנם לפני כששים שנה היו הרבה הסידורים בארץ שהיה כתוב בהם כדעת הבן איש חי שאינו חוזר, אבל הסידורים שלפני מאה שנה ויותר היה כתוב בהם כדעת מרן שחוזר, אלא שהוצאות הספרים מנצור ובקאל הם ששינו כדעת הבן איש חי. וגם את נוסחאות התפלה שינו ממה שהיו נוהגים עד אז, כגון בחתימת ברכת המינים שבעמידה, שובר אויבים ומכניע "זדים", והם שינו וכתבו ומכניע "מינים", על פי דעת החיד"א בקשר גודל (סימן טוב אות ז) והרב בן איש חי בבן יהוידע (ברכות כח.). אולם מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאו"ח סימן יא אות יז) ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן ח) הביא שרוב הראשונים כתבו כגירסת הירושלמי (פ"ד דברכות ה"ג, ופ"ה ה"ג) שובר אויבים ומכניע "זדים". ואילו הרב חיד"א היה רואה את כל הראיות הללו, היה מסכים שכן האמת. פעם שלחתי בחור צדיק מהישיבה בהפסקת צהריים, שיבדוק בספריה הלאומית בכל הסידורים העתיקים איך היתה הנוסחא, והתברר שעד לפני כמאה שנה כל הנוסחאות היו כנוסחאותיו של מרן זצ"ל, ומכניע "זדים", "ועל זקניהם" [בברכת על הצדיקים], "צדקה" ורחמים [בברכת שים שלום] וכן על זה הדרך.

סב"ל נגד סב"ל

ח. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סימן ט) הוסיף עוד סברא, לבאר מדוע אין לחוש לסב"ל כאשר חוזר לומר המלך המשפט, על פי המבואר בגמרא ברכות (טז.) לגבי הקורא קריאת שמע והגיע לתיבת "ובשעריך", אבל אינו יודע אם אמר "ובשעריך" הראשון שבסוף פרשה ראשונה, או השני שבפרשה שניה, מהספק חוזר לראשון. וכל זה כשלא המשיך ואמר "למען ירבו ימיכם", אבל אם אמר "למען ירבו ימיכם" בודאי שהוא בפרשה שניה, ולשונו אמרה מה שהוא רגיל. ובירושלמי (פ"ב דברכות סוף ה"ד) השוו דין תפלה לקריאת שמע, שגם מי שמסופק בתפלה היכן הוא אוחז, כגון שאמר "במהרה בימינו" ואינו יודע אם אמר "במהרה בימינו" הראשון שבברכת המינים, או השני שבברכת בונה ירושלים, מהספק חוזר למוקדם שביניהם, אלא אם כן כבר אמר שמע קולנו, שבודאי אמר הכל כהוגן. ומזה למדו האחרונים ובכללם הרב בן איש חי (פרשת משפטים אות כ), שכשיש לו ספק בתפלת העמידה, חוזר לברכה שברור לו שאמרה. ומדוע לא נאמר ספק ברכות להקל וימשיך מהברכה המאוחרת יותר, אלא ודאי שבתפלה לא שייך לומר ספק ברכות להקל, כי ברכות תפלת העמידה מעכבות זו את זו, ואם דילג ברכה אחת, כל מה שימשיך לומר הרי אלו ברכות לבטלה, וכדי שלא יכנס בספק ברכות לבטלה בקום ועשה, לכן צריך לחזור מספק. והוא הדין במי שלא אמר המלך המשפט, אף על פי שיש מחלוקת אם צריך לחזור, אין לנו לומר ספק ברכות להקל, כי כל מה שימשיך לברך, לדעת מרן הרי זה ברכה לבטלה בקום ועשה, ולכן יש להורות לו לעשות כדעת מרן ורוב הראשונים שצריך לחזור. ומה שאומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, זה כאשר נמנע מלברך בשב ואל תעשה. ולפי זה יש סתירה בבן איש חי, שלגבי מי שאינו יודע באיזה "במהרה בימינו" הוא נמצא פסק לחזור מספק, ולגבי "המלך המשפט" פסק שלא לחזור. ולכן מרן זצ"ל חלק עליו ופסק כדעת מרן שמי שאמר מלך אוהב צדקה ומשפט חוזר.

ממלא מקום של מרן

ט. זו מחלוקת כדרכה של תורה, כמו מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, אביי ורבא, מרן זצ"ל והבן איש חי, ויש לקבל האמת ממי שאמרו. זכורני בראש השנה תשל"ט, מרן זצ"ל קם מוקדם בבוקר, ונפל, ואיבד את ההכרה, המשקפיים עפו כעשרה מטרים, והביאו רופא שיבדוק אותו, וכל היום היה עם אינפוזיה וחמצן, במוצאי שבת עדיין הרגיש לא טוב, וביקש ממני שאלך למסור שיעור במקומו. אז הייתי צעיר,  אמרתי לו: איך אני אכין שיעור מעכשיו לעכשיו? אמר לי: אני אומר לך מה לומר, 'והוריתיך אשר תדבר'. ואכן מרן הכין אתי את השיעור על ענין זה, אמר לי את דעת הבן איש חי הנ"ל שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר, והטענה על דבריו שבתפלה לא אומרים ספק ברכות להקל, ואמר לי על זה תירוץ של חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, ותשובה על דבריו. דבריו של חכם בן ציון פורסמו בזמנו בירחון מוריה, ואחר כך נדפסו בשו"ת אור לציון ח"א (סימן ז).

הרב המגיה

י. חכם בן ציון הכיר היטב את חלקיו הראשונים של היביע אומר, הוא הגיה אותם. [א.ה. ראה יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' קח סוף אות קס]. אני זוכר בתור ילד שמרן זצ"ל היה שולח אותי להעביר לו את הדפים של יביע אומר להגהה, ולפעמים מרן היה יורד בעצמו לדבר עם חכם בן ציון על מה שכתב, וחכם בן ציון היה אומר למרן: כאן כתבת בצורה חריפה, תעדן את הדברים, ומרן היה שומע לו, בשעת הכתיבה 'אורייתא הוא דקא מרתחא ליה' [ע' תענית ד.], אבל לפני ההדפסה היה מעדן את הלשון. כשנפטר חכם בן ציון זצ"ל לא היה עוד מי 'שירגיע' את מרן, ולכן כמה פעמים התבטא בחריפות...

מותר לגדול הדור לשנות המנהג

יא. פעם אמר לי חכם בן ציון פה אל פה: אתה חושב שאני חולק הרבה על אביך, דע שבהרבה דברים אני מסכים אתו, אבל יש הבדל אחד בינינו, אני ממשכן נפשי על המנהג שנהגו כהרב בן איש חי, ואילו אביך לא מתחשב הרבה במנהג. גדול הדור לא צריך להתחשב בכל דבר במנהג, וכשם שראינו להריב"ש (סי' מט, קכב) שכתב בפירוש, שאם החכם שבדור רואה מנהג שאינו טוב, יכול לבטלו. וכן כתבו הנמוקי יוסף והר"ן. ולכן אף על פי שבמשך כחמשים שנה נהגו כהבן איש חי ולא חזרו לומר המלך המשפט, אבל בא גדול הדור ושינה את המנהג והעמיד אותו על הדין, כדעת מרן ורוב הפוסקים.

טענת חכם בן ציון

יב. באותו מוצאי שבת מרן זצ"ל ישב במיטת חוליו והרצה בפני את דברי חכם בן ציון, שיש לחלק בין ספק במציאות לספק בדין, אם הוא לא יודע להיכן הגיע הרי זה ספק במציאות, ולכן חוזר מהספק, אבל כשיש 'פלוגתא דרבוותא' - מחלוקת הפוסקים - אם צריך לחזור או לא, הרי ברור לו מה הוא אמר אלא שיש מחלוקת אם צריך לחזור, בזה אומרים ספק ברכות להקל אפילו שהוא ממשיך לברך בקום ועשה.

דחיה לטענה

יג. מרן זצ"ל המשיך ודחה את חילוקו של חכם בן ציון, שהרי יש נידון בפוסקים לגבי מי שלא אמר ברך עלינו לאחר ז' במרחשון, אם נזכר מיד כשחתם יאמר שם "ותן טל ומטר לברכה", ואם התחיל ברכת תקע בשופר, יאמר בשומע תפלה "ותן טל ומטר לברכה" לפני "כי אתה שומע תפלת כל פה", ואם חתם ברכת שומע תפלה, יאמר שם ותן טל ומטר לברכה. ואם התחיל בברכת רצה, נחלקו הראשונים אם יחזור לברכת שמע קולנו או לברכת ברך עלינו, לדעת התוס' והר"ן (תענית ג:) חוזר לברכת שמע קולנו ומזכיר שם ותן טל ומטר לברכה, ואילו לדעת הרמב"ם (פ"י מהלכות תפלה ה"ט) והרא"ש (פ"ד דברכות סימן יד) יחזור לברך עלינו. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קיז סעיף ה). וכן פסק הבן איש חי (פרשת בשלח אות יח). וכך המנהג פשוט בכל העולם, שאם נזכר לאחר שמע קולנו חוזר לברך עלינו, ולא חוששים לדעת הסוברים שיחזור רק לשמע קולנו. אם כן מוכח שגם במחלוקת הפוסקים חוזר לברכה המוסכמת כדי שלא להכנס בחשש ברכה לבטלה בקום ועשה.

אין לך בו אלא חידושו

יד. מרן זצ"ל הביא לי עוד ראיה לזה, מדין השוכח להזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון של שבת, אם חתם בונה ירושלים יאמר שם ברכת "אשר נתן שבתות למנוחה", וכן אם פתח ואמר "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם" ימשיך אשר נתן. אבל אם המשיך ואמר "לעד"/"האל" חוזר. ונחלקו הראשונים להיכן חוזר, לדעת הראב"ד בהשגות (פ"ב מהלכות ברכות הי"ב) חוזר לברכת בונה ירושלים, וכן דעת ה"ר יונה (ברכות לו. ד"ה לאות) והרשב"א (מט: ד"ה לא). ואילו לדעת הרמב"ם (פ"ב מהלכות ברכות הי"ב) והרא"ש (ברכות פ"ז סימן כג) חוזר לראש ברכת המזון. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קפח סעיף ו). וכן אנחנו נוהגים, ולא חוששים לסב"ל, כיון שכל מה שאומרים ספק ברכות להקל נגד מרן זה חידוש, ואין לך בו אלא חידושו בשב ואל תעשה, אבל אם על ידי זה מגיע לספק אחר בברכות בקום ועשה, אין אומרים סב"ל. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ב חאו"ח סימן ח-י) כתב שלש תשובות ארוכות בענין מי שלא אמר המלך המשפט, ועל פי הסברא הזו הוא פוסק שצריך לחזור.

'טעות לעולם חוזרת'

טו. מרן זצ"ל הוסיף לי עוד כמה נקודות למסור בשיעור, ואכן היה שיעור מוצלח. כל תלמיד חכם שמוסר שיעור חייב להתכונן היטב לפני שמוסר את השיעור. מי שמוסר שיעור בלי להכין, אחר כך בא הביתה ומסתפק אם אמר נכון או לא. היה רב אחד לפני ארבעים שנה שטעה בשיעור באיזו הלכה, ובא לשאול רב גדול אחד כיצד לנהוג, אם בשיעור הבא יאמר להם "טעיתי", אולי להבא לא יסמכו עליו כל כך. אמר לו: בשיעור הבא תחזור על השיעור הקודם, ותאמר שהיו כמה דברים לא מדוייקים ולכן אתה חוזר, וכך בתוך הדברים תבליע את התיקון. כל אדם יכול לטעות, וכמו שכתב רבינו ישעיה הראשון בשו"ת הרי"ד (סימן סב) שאין חכם שיהא נקי משגיאות. ולכן צריך לתקן את הטעות, מי לנו גדול מהרמב"ם שאמרו עליו "ממשה עד משה לא קם כמשה", והוא כתב על עצמו (בשו"ת הרמב"ם סימן רפז) "טעיתי". הרמב"ם יכול לומר על עצמו טעיתי, אבל לנו אין רשות לומר על הראשונים שטעו חס ושלום.

היום כולם יודעים

טז. פעם בילדותנו עשינו מעשה שובבות כמו כל ילד, מה עשינו? אכלנו בננה בלי לחם... אז היתה עניות, ומי שרצה בננה היה צריך להמתין לארוחת ערב, ילד שנתפס שאכל בננה בלי לחם היה מגיע לו עונש. מרן זצ"ל 'העניש' אותי, ללכת מהבית ברחוב אלקנה לבית הכנסת מוסיוף, להוציא את כל הסידורים, וכל סידור שכתוב בו שאם לא אמר המלך המשפט "אינו חוזר", להעביר קו בעפרון על תיבת "אינו". לפתע הגבאי ראה אותי מעביר קו על הסידורים, צעק עלי: ילד! מה אתה עושה?! אמרתי לו: 'הרב' שלח אותי. שתק. אז היה צריך לתקן את הסידורים, אבל היום כולם יודעים את הדין, שמי שלא אמר המלך המשפט חוזר.

שליח צבור שטעה

יז. כאמור, יחיד שטעה ואמר האל הקדוש חוזר לראש, כיון ששלש ברכות הראשונות כולן ברכות השבח, ונחשבות כברכה אחת. אולם שליח צבור שטעה בתפלת החזרה ואמר האל הקדוש, חוזר לברכת אתה קדוש, כיון שאמירת הקדושה מפסיקה בין ברכת מחיה המתים לברכת אתה קדוש, וברכת אתה קדוש נחשבת לברכה בפני עצמה. דבר זה מבואר בירושלמי (פ"ה דברכות הלכה ג), שם מסופר על שליח צבור ושמו 'בטיטי', באמצע ברכת יוצר אור הוא השתתק לפני שאמר "והאופנים", והעלו שליח צבור אחר, שאלו את רבי אבון: מהיכן יתחיל הש"ץ השני? השיב להם: ממקום שפסק, ואף על פי ששנינו (בברכות לד.) שהש"ץ השני מתחיל מתחילת הברכה שטעה בה, מכל מקום כיון שעניתם קדושה, הרי זה כתחילת ברכה. והוא הדין בש"ץ שטעה ואמר האל הקדוש, מכיון שאמר קדושה חוזר לאתה קדוש. כן מפורש בדברי המאירי (ברכות לד.), שצבור שאמרו קדושה הרי זה מפסיק בין הברכות כמו בקדושת יוצר.

סתירה במאירי

יח. יש שטענו שיש סתירה בדברי המאירי, כי בחיבור התשובה שלו (עמ' 262) משמע שגם שליח צבור שאמר האל הקדוש חוזר לראש. וכבר מרן זצ"ל בכתב יד קדשו בגליון היביע אומר (ח"א חאו"ח סימן ח אות ד) העיר מדברי המאירי בחבור התשובה, וכתב שקצת צריך עיון. ואני אומר שאין כאן סתירה, שהרי חבור התשובה הוא ספר מוסר, ובדרך כלל בספר מוסר אין מדייקים כל כך בדברים הנוגעים להלכה. ועוד, שהמאירי כתב את חבור התשובה בצעירותו, ובודאי שהעיקר להלכה כמו שכתב בחבורו על הש"ס, וכמו שמצאנו אצל הרמב"ם שחזר בו בחבורו מכמה דברים שכתב בצעירותו בפירוש המשניות, והוא הדין לגבי המאירי שיש לומר שחזר בו בחידושיו על הש"ס, ולכן העיקר להלכה ולמעשה כמו שכתב שם, שש"ץ חוזר לברכת אתה קדוש.

שאלת רופא

יט. שאלה מהקהל: האם אשה מעוברת צריכה לצום ביום הכפורים?

תשובת הרב: באופן עקרוני מעוברת חייבת להתענות ביום הכפורים, אבל יש נשים חלשות וחולניות שפטורות מהצום, וכן נשים שיש להם הריון בסיכון, ולכן כל מעוברת תשאל רופא אם הצום לא מסַכן אותה חס ושלום, ואם הרופא אומר שהיא תפיל את עוברה כתוצאה מהצום, לא תתענה. וכן חולה שיש חשש שהצום יסכן אותו, עליו לשאול רופא אם הוא יכול לצום. לכתחילה ישאלו רופא ירא שמים, ואם לא מצאו רופא כזה, ישאלו רופא אחר, ואפילו רופא גוי. ואם יש מחלוקת בין הרופאים, ישאלו רופא שלישי, ויעשו כמו שאומרים שנים מתוך שלשה. וכאשר הרופאים אומרים לא לצום אסור להחמיר ולצום, אלא יאכלו פחות פחות מכשיעור.