"משהו אחד נחרט בי מראש השנה הראשון שלנו, בלונדון"

בדיוק לפני 11 שנים, כשהיינו זוג עם ילד פלוס אחד בדרך, החלטנו לטוס ללונדון לראש השנה כדי לעשות את החג עם אחותי שגרה שם.

זו הייתה תקופה כיפית אש. המעשים לא הספיקו להימשך אחרי הלבבות, שהמריאו מעלה מעלה, מנסים בכל כוחם להתחבר ישירות לקדוש ברוך הוא. תקופה של תשובה. של נגיעה בכוכבים רוחניים. בעלי כבר ידע מה זה בית כנסת, מהי תפילה. אני ידעתי להתבודד. מה זה לצעוק אל השם, לבכות, לשמוח, לדבר ישירות וצפוף בלי מחיצות.

הגענו יומיים לפני החג, ודבר ראשון נכנסנו לסופר וקנינו כל מה שידענו שצריך לסעודת החג: תפוח, דבש, רימון. אבל איפה תמצא רימון בלונדון באמצע ספטמבר? הבנו שאין ברירה והזמנו מהאזור היהודי בלונדון כמה גרגירי רימון וגפילטע. בכל זאת, מסורת. עמדנו אחותי ואני יום שלם במטבח. הכנתי חלות, עשיתי הפרשת חלה בכוונות גדולות, והכנסתי את החלות היקרות לתנור של אחותי. הלב עבד שעות נוספות.

לקראת הערב חיפשנו בית כנסת קרוב לביתה של אחותי. גוגל הראה שיש בית כנסת במרחק 10 דקות הליכה. כשהגענו ציפתה לנו הפתעה. זה היה פחות בית כנסת, יותר בית לונדוני טיפוסי שנהרו אליו המוני אנשים. נכנסנו למבואה שהוסבה לאזור קבלת אורחים. "זיו, מה אתה עושה פה?". עוד הפתעה. חבר ילדות של בעלי מנתניה, שמתברר שהוא גר שנים בלונדון וזה בית הכנסת שלו. הוא הסביר לנו שזה בית הכנסת של "הקבלה" (חובה לומר במבטא אמריקאי), ושצפויה לנו חוויה מיוחדת. כמה שהוא צדק. בחדר ענקי סודרו שולחנות עגולים לסעודה, וכל איש עמד לתפילה ליד הכיסא שלו. אותנו דחפו אחורה, יחד. אז החלה התפילה, או יותר נכון להגדיר את זה כמשהו שהרגיש כמו רפי גינת מציג את שחקני מכבי תל אביב לדורותיהם ביד אליהו. אין מה להגיד, היה שמח, מלא שירה וקדישים בשאגות רמות. האמת שקצת הופתעתי, אפעס, שסביבי היה מגוון אנשים שכנראה היו מהשבטים האבודים. כי בעין בלתי מזוינת הם נראו לי סינים, יפנים, הודים וכו'. בכל מקרה גם הם צהלו בקדיש בקול.

"תסתכלי ימינה"

בבוקר אמרתי לבעלי שהספיק לי. הוחלט שהוא חוזר לתפילה, ואני הולכת לטייל עם הילד, עד שמצאנו את עצמנו צועדים חזרה לבית הכנסת. בשונה מהערב, הפעם היה שקט להפליא. מצאתי מקום במסדרון והקשבתי. הצלחתי לראות מרחוק את בעלי יושב, היחיד שעל ראשו טלית, מחבק את ספר התורה. הלב שלי דפק בחוזקה מהמראה מלא הקדושה של בעלי. אז ניגשה אליי אישה בריטית ואמרה לי ששמרו לי מקום. היא הובילה אותי לחדר הגדול שסודר שונה מאתמול. שורות של כיסאות, ובאמצע מעבר ברוחב כיסא, יעני בהפרדה - צד לנשים וצד לגברים. מקדימה הייתה במת תפילה, ארון קודש וסטנדר. כמעט כמו בית כנסת רגיל.

הרגשתי חוסר נעימות להידחף, אבל הבריטית התעקשה בנימוס בריטי. היא הובילה אותי לשורה הראשונה והושיבה אותי בעזרת הנשים, זאת אומרת כיסא ליד בעלי. כל הסיטואציה הזאת הייתה יותר הזויה בעיניי ממה שהלך שם בערב לפני כן. ניסיתי ללחוש לו "מה קורה פה?", והוא בתמורה סימן לי עם הראש להביט לצד השני. התעקשתי: "מה הולך פה? איך בדיוק הגעת לשבת בשורה הראשונה עם הספר?". שוב הוא לא ענה, רק סימן עם העיניים "תסתכלי ימינה". "לא מסתכלת, עד שאתה עונה". "תסתכלי", הוא סינן. כאישה כשרה, הסתכלתי. בכיסא שלידי ישבה מדונה עם נעלי התעמלות, טרנינג שחור, כובע וכוס קפה טייק אווי. חצופה, חשבתי. הייתה יכולה להשקיע יותר בביגוד, בכל זאת חג. "טוב, הסתכלתי. אתה יכול להסביר לי מה קורה פה?". "תסתכלי שמאלה, מי עולה לתורה". הבנתי שלא יעזור לי. הסתכלתי. זה היה בעלה של מדונה, שהיה עטור בכיפת בר מצווה ובידו אצבע כסף לקריאה בתורה. ועדיין, כל אלו משום מה נראו לי פחות הזויים מזה שבעלי יושב בשורה הראשונה עם טלית וספר תורה.

הבנתי שתשובות הגיוניות לא מתקיימות בסיטואציה לא הגיונית, אז זרמתי. בפעם הראשונה בחיי פתחתי מחזור וניסיתי להבין מה פה קורה פה. בלית ברירה התבוננתי במדונה שלעומתי ידעה בדיוק באיזה עמוד אנחנו נמצאים, מתי צריך לקוד מתי להשתחוות ומה כתוב. מכל המחשבות שטסו לי בראש, מכל הרגשות שהציפו אותי, החזקה ביותר הייתה בושה. איך יכול להיות שהיא יודעת להתפלל יותר טוב ממני?

אולי לא התפללתי כראוי באותו חג, אבל הלב שהוביל אותי באותו בוקר לבית הכנסת הוביל אותנו עמוק לתוך התשובה. מה כן נחרט בי מאותו ראש השנה? זיכרון המראה של בעלי מרחוק כולו עטוף קדושה. כי באותו רגע ידעתי שזה מה שאני רוצה, בשבילו ובשבילי.

אסאדו עם ירקות שורש בשלוש דקות

השנה החלטתי: מה שלוקח יותר משלוש דקות הכנה, אני פשוט לא מכינה אותו. אז הנה מתכון מעולה שעומד בכללים החדשים. אין כמות ירקות ספציפית, פשוט תכניסו פנימה כמה שאתם רוצים.

המצרכים:

2 ק"ג אסאדו (או יותר אם אתם משפחה גדולה)

2 כוסות יין אדום

5 בצלצלים או בצלים חתוכים ל-4

גזרים חתוכים לאורכם

בטטות קטנות עם הקליפה

ארטישוק ירושלמי למעוניינים

10 שיני שום בקליפה

1 כפית טימין

1 כפית רוזמרין

1 כף גרגירי חרדל שחורים

1 כף גרגירי חרדל צהובים

2 כפות דבש

מלח, פלפל

שמן זית לזילוף

אופן ההכנה:

מכניסים את כל המרכיבים בסיר כבד עם מכסה, כזה שנכנס לתנור.

שופכים על הבשר את התבלינים, הדבש והיין, ומעל הירקות את שמן הזית, המלח והפלפל.

סוגרים ומכניסים לתנור בחום 100 מעלות, לשש שעות לפחות, ואפשר גם לכל הלילה.

בבוקר מגבירים ל‑250 מעלות למשך חצי שעה. יש להשאיר את הסיר סגור כל זמן התנור.

בחורף אני מוסיפה את כל השורשים שיש, וגם ערמונים, שאני לא מוסיפה בחג.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".