בת גלים שער: "הייתי בהלם שהמוות כל כך נגיש, כל כך זמין"

בכל ערב לפני השינה אני עושה ספירת מלאי.

מלטפת במבטי את הילדים הנמים ברוגע במיטותיהם. אומרת תודה לקדוש ברוך הוא על שזכיתי בהם.

בכל ערב אני מוודאת שהצאן חזר לביתו. אני אוהבת לספור ולמנות אותם, כדי להיות בטוחה שכל אחד מהם נמצא במקום הראוי לו באותו הרגע.

מתקשרת לברך בברכת לילה טוב את מי שבחר הלילה לא לישון בבית.

אני אוהבת להתבונן בהם בשנתם, ברכות הזכה המאירה את פניהם. נשימתם הרגועה אולי תיתן שלווה בנשימה העצורה שלי, שהרוגע מעולם לא מצא בה מקום.

באותו לילה השעה הייתה קרובה לאחת אחר חצות. סיימתי את ההכנות לשבת, בישולים, ניקיון - דברים שבשגרה, שגרתי כל כך עד שאיני מצליחה להיזכר במה שעשיתי באותם הרגעים, להיכן נדדו המחשבות באותה השעה, במה היה עסוק המוח... בטח שלא דמיינתי את שעלול לקרות.

לפעמים המציאות עולה על כל הזיה.

(מתוך ספרה של בת-גלים שער)

* * *

"מה ילד יום?" כמה פעמים במהלך חייכם שאלתם את עצמכם את השאלה הזו? טרם אירע מקרה חטיפת הנערים, אומרת בת-גלים, אמו של גיל-עד שער הי"ד, כי היא לא התעמקה בשאלות בסגנון הזה יתר על המידה.

"אומנם אני אישה מאמינה והתחושה הזו שהקב"ה מנהל ומסובב את העולם אינה חדשה לי, תמיד ידעתי שלא הכל תלוי בי. אבל כנראה שהייתה בי מידת גאווה כלשהי שגרמה לי בכל זאת להרגיש שכביכול יש לי שליטה מסוימת על מה שקורה בעולם. פה קיבלתי סטירת לחי אמתית, טלטלו אותי במלוא העוצמה. פתאום קלטתי שאנחנו אנשים קטנים כל כך, ולמרות שאנחנו כמובן מחויבים בהשתדלות בכל תחום – לעולם לא נוכל לדעת מה הקב"ה מתכנן עבורנו ומה צפוי ביום הבא".

גיל-עד שער הי

השיחה עם בת גלים היא מרגשת ונוגעת במיתרים הדקיקים ביותר שבלב. צמרמורת חולפת כאשר היא מספרת כי בימים האחרונים יצא לאור ספרה החדש הנושא את השם הטעון כל כך: 'מה ילד יום'.

"שיקפנו בספר לא רק את חוסר הידיעה שלנו בעולם, אלא גם את המילה 'ילד', כשהכוונה לגיל-עד שלנו", היא מסבירה. "הרי מדובר בחיים כל כך חזקים שנקטעו בגיל כל כך צעיר, של ילד שהיינו בטוחים שיגיע רחוק, ילד מאוד מוכשר עם המון מתנות שקיבל מהקב"ה. גדיעה כזו של החיים משאירה אותו בסופו של דבר כילד, שלא יגדל לעולם".

הספר נכתב מעצמו

תהליך כתיבת הספר היה לדבריה מופלא. "זה היה מבחינתי מדהים ממש. אני התחלתי לכתוב לעצמי יומן כבר ימים ספורים אחרי שכל הדרמה התחילה. כתבתי לעצמי, ובאותו שלב עוד לא חשבתי על כך שארצה להוציא את הדברים לאור ביום מן הימים. בעיקר כתבתי בשביל לפרוק ובשביל להוציא את התחושות שלי על הדף. רק בשלב מסוים הבנתי פתאום שיש לי ספר ביד.

"בשלב בו החלטתי להפוך את זה לספר התלבטתי מאוד, כי הרי כל הייחודיות של ספר היא בעלילה. בכך שהסופר לוקח את הקוראים להרפתקה, ואילו אצלי העלילה הרי כבר כתובה וידועה מראש. ואז הבנתי שלספר שלי יש ערך אחר, כי בסופו של דבר הספר משלב גם מסרים, לצד כל האינפורמציה והתיעוד. לאורך כל שלבי העריכה של הספר בדקתי את עצמי אם אני באמת זוכרת נכון את הדברים. למרות שחלפה מאז תקופה אני יכולה להעיד שזכרתי כל פרט, כולל שמות ותארים ותאריכים, שום דבר לא נשכח ממני, גם לא בימים הקשים והלחוצים ביותר. בכלל, הכתיבה של הספר הייתה ממש כמו 'לידה טבעית' – זו כתיבה שיצאה מהבטן ומהלב. כתבתי באמת את מה שקרה ואת מה שחוויתי".

תוכלי לספר על קטע מהספר שנקשרת אליו במיוחד?

"יש הרבה קטעים כאלו. אבל אחד שבאמת נקשרתי אליו הוא קטע בו אני מתארת את אחד הימים של הציפייה, בהם עוד הייתה תקווה. הזמרת אודהליה ברלין הגיעה ליישוב שלנו וערכה ערב מאוד מיוחד לנשים, לזכותם של הנערים. "התפללנו ושרנו", היא מתארת, "ולבסוף קמנו על הרגליים ורקדנו במעגלים-מעגלים. כשראיתי את כל המעגלים הללו האסוציאציה הראשונה שעלתה בי היא של חוני המעגל, שנעמד במרכז העיגול ואמר להקב"ה: 'עד שאתה לא מוריד גשם - אני לא זז מהעיגול הזה', וממש כך ראיתי מול עיניי - עוד מעגל ועוד מעגל, הלב מלא תפילה, וכל ישותי מבקשת בקשה אחת ויחידה: 'ריבונו של עולם, השב לי את בני יחידי אשר לקחת. אני מבקשת שלא לזוז ממעגל השירה והתפילה עד שימולא מבוקשי כחוני זה שצייר מעגל ולא זז עד שקיבל את מבוקשו'".

יומן מפורר ומוכתם

את הספר בחרה בת-גלים לחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון מתאר את ח"י הימים של החיפושים ושל אי הוודאות, אחר כך ישנו חלק ובו תיעוד של השנה הראשונה של ההתמודדות, שם היא מזכירה רגעי קושי וגעגועים. "כתבתי שם למשל על ימי שישי שהיו מאוד קשים עבורי, על אירועים משפחתיים בהם גיל-עד לא נכח וזה חסר לנו והכאיב לנו כל כך, וגם על זמנים של שגרה, בהם הייתי מתגעגעת לשיחה הפשוטה אתו. שיחה של אמא ובן".

החלק השלישי של הספר מרטיט ממש, שכן מופיעים בו דפים מיומנו של גיל-עד שהגיע אליהם בדרך פלאית במהלך השנה הראשונה להירצחו. "הרגשתי שאני חייבת לשתף ביומן גם את הקוראים, כי הם כבר הפכו להיות ממש חלק מהמשפחה שלנו בתוך הסיפור הזה".

איך קיבלתם את היומן?

"זה היה בערך עשרה חודשים אחרי הרצח. קיבלנו טלפון מהמשטרה שהם רוצים להיפגש אתנו ולהביא כמה דברים של גיל-עד. האמת היא שהיינו די בהלם. מבחינתנו היינו בטוחים שהפרשייה הסתיימה, לא חלמנו שיש חפצים שלו שמסתובבים. ואז הם הגיעו. בתחילה הם הציגו לפנינו צילומי תמונות של חפצים מבלי שהם ידעו בדיוק למי הם שייכים, אחר כך הם עברו לחלק החשוב באמת ואמרו: 'הגיעו לידיים שלנו דפים ואנו חושבים שזהו יומן של גיל-עד'. הם הוציאו את הדפים ונתנו לנו לזהות, מיד ראינו שזהו כתב היד שלו".

ואיך הגבתם?

"התעלפנו. באמת. היינו בשוק טוטאלי, בכלל לא ידענו שהוא כתב יומן, ופתאום לראות את הדפים שהוא כתב, ככה מול העיניים שלנו".

אומנם המצב של היומן לא היה טוב, מאחר שהוא היה ברכב שעבר שריפה ולאחר מכן כיבוי עם הרבה מאוד מים, אז הוא היה מפורר ומלא בכתמים. "זו הסיבה שחלק ממה שנכתב שם לא היה ניתן כלל לפענח", היא מציינת, "גם הדפים לא היו מסודרים לפי הסדר, אבל ברובם הופיעו תאריכים וזה עזר לנו. כך, בתהליך משותף עם המשטרה הצלחנו לפענח חלק מהדברים".

הופתעת מכך שגיל-עד כתב יומן?

"לגמרי לא הופתעתי. מאוד-מאוד הסתדר לי שהוא יכתוב. הוא היה ילד כל כך רגיש שאוהב לשתף ולדבר, והתאים לי שיהיה לו יומן בו הוא ימצא לנכון לעשות לעצמו לעשות סדר במחשבות, אבל בכל זאת, כמו שאמרתי – לא ידענו כלל על כתיבת היומן".

יחד עם ההתרגשות הגדולה אומרת בת גלים שהיה בכך גם צער. "היומן פתח אצלנו את הפצעים מחדש, זה לא היה קל, אבל זו הייתה מתנה מדהימה, סוג של דרישת שלום מהילד שלך. זו הייתה שמחה גדולה מאוד וזה ריגש אותנו ביותר".

ילד של החיים

כאשר בת-גלים מציינת מה נכתב ביומן היא בוחרת להציג בפנינו את הציטוט שכתב גיל-עד לאחר ששימש בחזן בבית כנסת: "בדיוק בשני שעבר עליתי חזן בישיבה בשחרית ובמנחה. שחרית הייתה אחת התפילות החזקות ביותר שלי. התכוננתי לפני התפילה לשמש כשליח שתפילותיו יעברו מהציבור אל הקב"ה דרכי.  זאת הייתה חוויה מעצימה ומיוחדת, התרגשתי מאוד בתפילה. השתדלתי לכוון ולטהר את התפילה שלי והרגשתי מדהים. עכשיו אני מתפלל שעוד הרבה תפילות שלי יהיו כאלה. אני מקווה להצליח בעזרת הקב"ה". 

וזהו לא הציטוט היחיד בנוסח הזה. "ביומן נכתבו דברים מיוחדים מאוד", היא מדגישה, "על איך שהוא מבטא את עצמו ועל מה שהוא חושב. אלו לא דברים שמפתיעים אותנו, אבל בכל זאת היה מאוד מרגש ועצמתי לקרוא אותם. מדהים לראות איך שילד בן 16 מתעסק כל הזמן עם הרצון להיות טוב, לעשות דברים משמעותיים ולהבין את החיים לעומק".

נראה לך שהוא הרגיש שעומד לקרות משהו?

"לגמרי לא. הוא כל כך לא הרגיש שכואב לומר זאת. הוא ילד שחי את החיים כדי לחיות אותם וכדי להמשיך אותם. הוא תכנן תכניות ופעילויות, לרגע לא חשב על המוות. גיל-עד היה ממש ילד של החיים, ורואים את זה גם מתוך הכתיבה שלו שהיא מאוד חיה וחיונית.

אומר גם בכנות – אצלנו בבית המוות לא היה אופציה בכלל, לא משהו שמעלים על השפתיים. אנחנו אנשים שחיים ופועלים ועושים, רק חושבים כל הזמן איך לעשות את החיים טובים יותר ומשמעותיים יותר, אבל אף אחד מאתנו לא העלה בדעתו את נושא המוות. זה אחד הדברים שהיו מאוד קשים עבורי, הייתי בהלם מהעובדה הזו שהמוות כל כך נגיש, כל כך זמין. זה מאוד לא פשוט.

"כתיבת הספר הייתה מאוד קשה עבורי", היא מוסיפה, "כי זה הצריך ממני לחטט בתוך הפצעים ולפתוח הכל מחדש, גם עצם הוצאת דברים אישיים כל כך והפיכתם לנחלת הכלל זה דבר לא קל. אבל הגיע רגע בו היה ברור לי שזו בכלל לא בחירה שלי אם להוציא את הסיפור הזה או לא, כי הסיפור כבר אינו רק שלי אלא של כל עם ישראל. הרגשתי שאין לי בחירה בדבר הזה, ולכן הספר רואה אור.

"אני גם מרגישה שבסיפור אין רק תיעוד של הדברים שאנחנו חווינו, אלא גם כל אחד יכול למצוא את עצמו בספר בהרבה מאוד מובנים. כהורים או כאנשים שחושבים על החיים ועל הדרך שבה הם חיים, כי יש שם הרבה תובנות ומחשבות".

מה למשל?

"התובנה העיקרית היא לדעתי ההבנה שכולנו כאנשים מאמינים חייבים להיות מאוד אחראים על החיים שלנו ועל איך שהם ייראו ויתנהלו, אבל יש צמתים בהם הקב"ה מוביל אותנו אליהם ושם הוא זה שקובע בשבילנו, ולא תמיד לפי מה שאנחנו רוצים. כמובן שכאשר מדובר בחיים ומוות זה מאוד קיצוני, אבל יש גם התמודדויות קטנות ביום-יום שבהן צריכים לזכור את זה. אם למשל אנחנו לא מתקבלים למקום העבודה שרצינו או שנקלענו למציאות אחרת שלא בשליטתנו, אז איך אנו מתייחסים לכך? האם אנו רואים את הקב"ה בכאלו מצבים, או שנאבקים ומתמרמרים?

"אני חושבת שהספר יכול לעזור לכולנו להתבונן על החיים בצורה יותר מעמיקה, וזוהי המטרה שלי. אם אצליח בכך אהיה מרוצה, ואם אעזור לכמה אנשים להתקדם בזכות זה בחיים, תהיה זו תרומתי הצנועה".

* * *

ערב ראש השנה יש לבת-גלים גם בקשה מיוחדת: "אני חושבת שכל מי שיעצור בימים אלו ויחשוב עם עצמו מה הוא רוצה לשפר בחייו, יגיע למסקנה כי המטרה שלו היא להפוך להיות אדם טוב יותר. וזה גם מה שקרה לאנשים במהלך ח"י הימים של החיפושים. הם פשוט היו יותר טובים. אז בואו נתפלל שנצליח להגיע לטוב הזה מתוך שפע וברכה ולא מתוך אסונות או טרגדיות. שנצליח להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו רק מתוך טוב אינסופי".

ולסיום היא מצטטת קטע נוסף ומצמרר מתוך הספר:

הטלפון מצלצל. על הקו אישה יקרה מרמת אביב:

"בת גלים יקרה, זה עתה חזרתי מארצות הברית ואני חייבת לשתף אותך. הייתי בטקס הסיום של נכדתי בבית הספר היהודי במנהטן. רב בית הספר עלה לברך את התלמידים. הוא סיפר להם סיפור שאת חייבת לשמוע.

"לפני כמה שבועות הוא ערך קניות בסופר מקומי. לפניו, בתור לתשלום, עמד אדם לא צעיר והוציא כרטיס אשראי. כשהוא הוציא את הכרטיס, נפל לו פתק מהארנק עם שמות שלושת הנערים.

"הרב סיפר לתלמידים שהוא מאד התרגש. כך, באמצע ניו יורק, פתאום יהודי שמכיר את הנערים? הוא פנה אליו ושאל אותו אם הוא מכיר את הנערים. אותו אדם ענה לו שהוא לא מכיר אותם אישית, אבל שם את שמותיהם בארנק יחד עם כרטיס האשראי שלו, כדי להזכיר לעצמו בכל פעם שהוא משלם בכרטיס אשראי, שהנערים הללו שילמו בחייהם בגלל שהם יהודים".

"אכן", חותמת בת-גלים, "באותם רגעים חשבתי לעצמי – זהו באמת לא הסיפור האישי שלי, אלא פשוט הסיפור של עם ישראל".