הבכי והצער על מות אדם קרוב כחלק בלתי נפרד מעבודת השם

מרשימותיו של תלמיד חכם, לאחר ימי אבלו על פטירת בנו:

אבלים רבים מוטרדים מאד מהשאלה, האם מותר להם לבכות ולהצטער. יסוד השאלה היא החובה לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. וכן דברי חז"ל: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה]. לאור דברים אלה חושב האבל, שבכי וצער מהווים סתירה לקבלת הדין באהבה. אי לכך, הוא סבור שעליו להיות מאופק, לכלוא את דמעותיו ולדכא את הרגשותיו הטבעיות. שאלה זו הטרידה אותי כאשר ישבנו שבעה על בננו מחמד עינינו ז"ל, והיתה לנו מצד אחד ההרגשה שנעקר מאתנו עצם מעצמנו, דבר יקר אשר אין מילים לתאר את גודל הכאב וההרגשה של ההפסד והאבדון שנאבד מאתנו. הרי כאשר אדם מאבד סכום כסף גדול הוא מצטער מאד על כך, ואם כן יש לדון מזה קל וחומר ובן בנו של קל וחומר לאבידה שכזו. מצד שני הטרידה אותנו המחשבה: הרי אנו מאמינים בני מאמינים, המאמינים באמונה שלימה שהכל הוא מגזירת עליון, ושהקב"ה הוא האב הרחמן טוב ומטיב, היודע היטב מה טוב לאדם, ואם כן אין ספק שמה שעשה ה' עמנו לטובה עשה, ואם כן אולי עלינו להתגבר על הרגש הטבעי ולהשתדל שלא להצטער? יתכן, כך הרהרנו, שדרך העבודה התמימה צריכה להיות שלא לבכות כלל. העלנו את מבוכתנו בפני גדולי תורה, ובעזרתם זכינו להבהרת הענין.

[כאן הובאו במכתב דברי המדרש הבאים]:

בעת שהלך אברהם אבינו לעקידתו של יצחק, "היה בוכה ולבו שמח" (בראשית רבה נו ח). מה הכוונה במילים אלו? האם אדם יכול לשמוח כאשר הוא בוכה? מסביר על כך ספר "עבודת הגרשוני": כאן רואים את שבחו ומעלתו של אברהם אבינו, ומזה נוכל גם אנחנו לדעת דרך נכונה בעבודת ה'.

אברהם אבינו היה כה דבוק בעבודת ה', באהבה עזה כאש בוערת, עד אשר כל ענייני העולם היו בעיניו כאין וכאפס למול אהבת ה' ועבודתו. כאשר פנה אליו הקב"ה ואמר לו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת...", הוא חש רצון עצום למלא את הציווי של הבורא, ורצון זה התגבר בקלות אף על אהבתו העזה לבנו! אולם דווקא משום כך, צר היה לו, שהנסיון מידי קל בשבילו! שאין לו מספיק קושי!  ולכן רצה אברהם אבינו להגדיל את הנסיון. ומה עשה? התחיל לחשוב ולהתעמק, עד כמה הוא אוהב את בנו, כמה ציפה לו שנים ארוכות וכמה התפללו הוא ואשתו עד שנפקדו לעת זקנותם, כמה יקר וחביב הוא בעיניהם, כמה צער יהיה להם בהעדרו. מחשבות אלו נועדו להגדיל בעיניו את הצער והנסיון, ואכן הן פעלו את פעולתן, עד אשר התחיל אברהם אבינו לבכות מרוב צערו! או אז העלה בלבו את גודל עוז אהבתו ברצון ה', והיה לבו שמח שהולך לעשות רצון ה' בדבר כזה ובביטול רצונו מפני רצון ה' יתברך!

דברים אלה מאירים ומבהירים כיצד יש לקבל את הדברים והיאך יש לנהוג. מתברר שלא זו בלבד שמותר להצטער ולבכות, אלא אדרבה, תחושת הצער והכאב מסייעת לאבל להגדיל את אהבת ה' בלבו הדואב, שכוחה לחזקו ביתר עוז ביסודות האמונה. לפיכך ברור שהתעוררות הרגש הפנימי העז של הפסד האבידה בפטירת בנו ר"ל או שאר קרובים המביאה לידי כאב עד כדי התרגשות ובכי אפילו לאחר שלושה ימים, וגם לאחר כמה חודשים, אין בה שום סתירה להלכה האומרת "שלושה ימים לבכי", מכיון שחז"ל לא התכוונו לאסור את הבכי שבא מכח הרגש הטבעי המתעורר אצל האדם. יש להטות את ההתרגשות והצער לאפיק הנכון. על האדם לחזק את עצמו ואת בני ביתו בקבלת דין שמים על ידי חיזוק יסודות האמונה שאין עוד מלבדו, ויתקעו בלבם את ההכרה שהצער והכאב הפוקדים אותם ניתנו להם מאת הבורא יתברך, ומכיון שכל רצונו הוא להיטיב עם ברואיו, אין ספק שהכל לטובה. מתוך כך יקבלו את מנת סבלם באהבה, והצער והבכי יהפכו להיות חלק מעבודת ה' בקבלת דין שמים כהלכה. זהו בודאי רצון ה', כי רק אם ינהג בדרך זו יעלה ויתעלה. אבל אם הוא מדכא את הרגש הטבעי, הוא מכניס את עצמו למצב בו הוא מרחף באויר ואינו חי את המציאות שבה הוא שרוי. בהנהגה כזו אין שום מקום לעליה בקבלת דין שמים על פי יסודות האמונה. רצון ה' הוא שהאדם ילך בדרכו של אברהם אבינו ע"ה שהיה בוכה ולבו שמח. אמנם מחובתנו להדגיש שלא מוטלת עלינו החובה לחפש דרכים להגדיל את הצער כפי שעשה אברהם אבינו. זאת היתה דרך העבודה המיוחדת לאברהם אבינו בשלימותו הגדולה בעת נסיון העקידה. העבודה המוטלת עלינו היא להשכיל לכרוך את הבכי והצער הטבעי עם עשיית רצון ה' וקבלת דין שמים באהבה.