ימי השבעה: הלכות שמטרתן ריבוי זכויות המת ומשפחתו

ימי השבעה מחוייבים בדיני אבלות מרובים, אשר חז"ל הזהירו מאוד שלא להקל בהם חלילה. שמירת הלכות אלו מסייעת הן לקרובי הנפטר [שבזה הם מפנימים את האבל כראוי, ומקבלים עליהם דין שמים באהבה, כפי שיורחב להלן], והן לנפטר עצמו, בכך שקרובי משפחתו ממשיכים "ללוותו" ולהרבות לו זכויות.

מובא בספר אור יחזקאל (מדות עמוד קה): עניין האבילות הוא להיות נושא בעול הנפטר ולהקל מעליו את משאו, ומשום כך החמירה התורה כל כך בניהוג חובת האבילות, בשבעה ובשלושים. וכל זה חייב לחשוב בעת האבילות, שרוצה להקל מעט מהייסורים והעונשים הבאים על הנפטר.

דברים שכתב תלמיד חכם לאחר פטירת בנו, נוחו עדן.

דברים אלה נכתבים למחרת קומנו מימי השבעה על בננו מחמדנו, אציל הנפש וטוב הלב, שכל תשוקתו ותאוותו היו ללמוד תורת ה', ובעוונותינו נתבקש לישיבה של מעלה ליהנות מזיו השכינה ללמוד תורה מפי הקב"ה. היתה לנו הרגשה כי ימי השבעה הם ימים שמחובתנו לדאוג שלא יתבזבזו, ורק לנצל אותם לימי עליה וקבלת משפט שמים באהבה. זהו החסד הגדול ביותר שניתן לנו להמשיך להיטיב עם בננו מחמדנו אליהו יוסף ע"ה. ובזה גם מרגישים אנחנו שהוא עדיין חי, כי טבע ההורים הוא לחפש ולהיטיב עם בניהם. נוסף לזה, כמו שמצאנו שחיוב הבאת עגלה ערופה הינו עונש על שלא ליוו את האורח, שכן אילו היו מלווים אותו היה האורח הולך בכח הרבים ולא בכח עצמו, כך יש לבאר גם את ענין ההלויה וימי השבעה, בזה באים אנו ללוות את הנשמה היקרה ההולכת ליהנות מזיו כבודו ולהזדכך בכל מיני הזדככויות. מוטל עלינו חיוב ללוותה כדי שתלך בכח הרבים ולכן מן הראוי לנצל את הימים באופן שיהיה הליווי מעולה, ולא לשוחח בימי השבעה בדברים בטלים, אלא אך ורק בדברי חיזוק. ונזכה מהרה לתחיית המתים במהרה בימינו אמן, ויתן ה' שלא נוסיף לדאבה עוד.

שבעה כנגד שבעה

"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ י)

אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה נצטערתם עם הצדיק הזה ושמרתם לו אבל שבעת ימים, לעולם הבא אני מחזיר אותו האבל - לשבעת ימי שמחה, שנאמר "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן, וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם". כשם שאני מנחם אתכם כך אני מנחם לציון ולכל חרבותיה, כענין שנאמר: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'.

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".

(מדרש רבה סוף פרשת ויחי)