ההתמודדות עם האובדן: בהתאם להלכות האבלות – חלק א’

הלכות האבלות רבות הן, ובעצם מאלצות את האבל להיות שרוי במציאות אחרת ובלתי שגרתית לחלוטין, כשהחזרה לחיי השגרה נעשית בהדרגה. התבוננות בהלכות אלו מגלה לנו מעט מעומק דעתם של חז"ל והבנתם המופלאה בכוחות הנפש של האדם, כיצד מנחים הם את האבל להתמודד מול אבלותו. להלן יסוקרו כדוגמה כמה הלכות ומנהגים באבלות שתכליתם היא להקל על האבל את ההסתגלות למצב החדש אליו נקלע, לסייע לו להפנים את האובדן ולהוציא מליבו החוצה את רגשותיו העזים, ביחס לפטירה בכלל, וביחס לבן המשפחה שאיבד בפרט. (הלכות אבלות לרב יצחק צבי אושינסקי)

הפנמת האובדן ומניעת ההדחקה

אחת מהלכותיו של האבל בימי השבעה הוא שלא ירבה בדברים ובשחוק. זאת נלמד מהמובא בגמרא (מסכת מועד קטן טו ע"א), שאמר הקב"ה ליחזקאל: "הֵאָנֵק דֹּם". מצב זה של שתיקה והתכנסות בתוך עצמו אינו רק תגובה טבעית של האבל לצער ולהלם, אלא הריהי הלכה מפורשת הנועדה לאלץ את האבל לחשוב, להתבונן ולהפנים את האובדן והצער, ולא להדחיק ולהרבות בשיחה ובשחוק עם הסובבים, פעולה הנראית כנכונה לטווח הקרוב אך עלולה להיות הרסנית ברבות הימים.

הקפדה יתירה ישנה שלא יעסוק האבל בשבעת ימי אבלו בעניני שמחה. הנהגה רגילה, וכל שכן סממני שמחה, עלולים לנתק את האבל מתחושת האובדן, מה שעלול לגרום נזק לעתיד כאשר יחזור לימי השגרה ולא יוכל להשתלב בחיי העשייה, כשראשו שקוע בתוך תחושת החידלון. עד כדי כך היתה הקפדת חז"ל בכך, עד שאסרו לאבל ללמוד תורת ה' המשמחת לב, וכן אסרו לו להחזיק תינוק בחיקו כל שבעה, שלא יבוא לידי שמחת ילדים. גם עניינים נוספים היכולים להסיט ליבו מאבלותו אסרו לו חז"ל, וביניהם עשיית מלאכה ויציאה מביתו בכל השבעה, ואפילו קריאת עיתונים, ספרי סיפורים, וספרי מדע, כל זאת כדי שלא תוסט דעתו לעניני העולם, אלא יהיה ליבו פנוי לחשוב ולהרהר באובדן המונח לפתחו.

והיה אם בכל זאת יחשוב מאן דהו כי יוכל להמשיך ולנהוג הנהגה די רגילה בשבעת ימי אבלותו, באו חז"ל ונטלו ממנו כל ענייני הנוחיות, כדוגמת הסרת נעליו, ישיבה על גבי קרקע או כסא נמוך, איסור רחיצה וכדומה. חוסר הנוחות משדר לאדם שאין "עסקים כרגיל", עליך להתרכז בצער ובאובדן ולהפיק מכך את מירב התועלת!

מלבד הגבלות אלו, ישנה אף מגמה לעורר בכי. ההספד הנערך בעת הקבורה, בא, בין השאר, לגרום לאבלים להרבות בבכייה, וכלשון השולחן ערוך (סימן שמד): "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצוותו שיָרִים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכייה". ואחת הסיבות לכך היא כדי להקל מעל קרובי הנפטר את נשיאת המטען הרגיש בשעה הקשה ביותר, שעת קבורת קרובם.

ולאחר מכן, קבעו חז"ל עוד "שלושה ימים לבכי", בשלושת הימים הראשונים ישנו ענין בבכי. חוץ מהטעם של ההתבוננות במעשים בימים אלו, מתחיל להתפתח פה תהליך שיקומו של האבל: הפנמת הצער על ידי בכייה ומחשבות על הנפטר, וממילא תועיל לו חוסר ההדחקה להתגבר על צערו ולחזור לאחריה לחיים תקינים.

ניחום אבלים

גם מצות ניחום האבלים, תורמת למגר את תופעת ההדחקה. האבל מצוי בקרב סביבתו הידידותית והתומכת, מדבר על קרובו שנפטר ועל משמעות הפטירה והעולם הבא, ומביא לידי ביטוי חיצוני את תחושותיו, רגשותיו ותקוותיו ביחס לעתיד.

מתוך הלכות ניחום האבלים נמצאנו למדים עיקרון חשוב ביחס למתן האפשרות לאבל לפרוק משא צערו. למרות החשיבות העצומה בהוצאת הצער והכאב מן הלב ואי הדחקתו, אין לזרז או להכריח את האבל לתת פורקן לרגשותיו, ויש לאפשר לו לנתב את שיתוף הסביבה בקצב הנראה לו ביותר על פי אופיו ותחושותיו. זאת מוצאים אנו בהלכה הקובעת שאין למנחמים לפתוח בדיבור עם האבל, עד שיפתח האבל בשיחה עימם. יש לתת לאבל את האפשרות להתבונן בדמות קרובו המת הנשקפת לו מתוך העובדות והסיפורים ששומע, להפנים את מצבו, את מהות החיים בעולם, ואת כל אותם הדברים שיש לו להפיק מהאבלות ומהפטירה, ואין להפריעו מכך עד שיגלה רצונו בשיחה. ואולם עדיין אין לתת לו להתנתק לחלוטין מהסובב ולהסתגר בתוך עצמו. ואכן אומרת ההלכה, כי אם ניכר למנחמים שאין באפשרות האבל לפתוח בדיבור, יתחילו הם מעצמם לדבר איתו בעניני הנפטר ובשבחיו.

גם לאחר ימי השבעה, עדין ישנן הלכות הממשיכות "להגביל" את האבל, ובכך לתת לו להמשיך להפנים את האובדן ולמנוע ממנו את תופעת ההדחקה. כל ההגבלות המוטלות אז על האבל החל מהדרת רגליו מאירועי שמחה, וכלה באיסור שמיעת מוזיקה וכלי זמר וכדומה, מאלצות אותו להיזכר ולהשתקע באבלותו ואינן מאפשרות לו להדחיק את זיכרון קרובו שהלך לבית עולמו, ואיתו גם את כאבו וצערו הפרטי. ואף יותר מכך, לא רק ההגבלות המוטלות עליו במשך השנה מאלצות אותו לזיכרון זה, אלא דינים נוספים תיקנו חז"ל לתקופה זו שמשמעותם המיידית היא: לא ניתנת לאבל האפשרות לשכוח את זכרונו של קרובו שהלך לבית עולמו. על כל צעד יזכרנו: כשאומר קדיש לעילוי נשמתו, כשמזכיר שם אביו בדבר מצוה מוסיף "הריני כפרת משכבו", בהדלקת נר נשמה, ובאמירת השכבה בעלייתו לתורה. זיכרונו לא ימוש ממנו.