ההתמודדות עם האובדן: בהתאם להלכות האבלות – חלק ב'

תיחום הצער בגבולות הראויים

למרות החשיבות הרבה שישנה לכל התנהגויות הצער וסממניהן, בל נשכח גם שביטויי צער מוגזמים אינם לתועלת. בשל כך מצאו חז"ל מקום לתחם את הצער בגבולות ראויים וסבירים, כדי שלא יזיק הצער המיותר לחזרתו של האבל לחיים תקינים של תורה ומצוות. דוגמה מובהקת לכך היא ההלכה המובאת בפרשת ראה - איסור שריטת גופו ומריטת שערו כביטוי צער על הפטירה. די לאדם שיגלה ביטויי צער המקובלים והמועילים באופן מבוקר ותחום, ואין לו להזיק לגופו.

בכייה מוגזמת:

הלכה נוספת המבטאת עיקרון זה היא דין הבכייה המוגזמת. בגמרא מודגשת הגבלת הבכייה. לצורך זה מביאה הגמרא את הפסוק בירמיה הקובע: "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ", פסוק המבואר בגמרא באופן זה: אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור. גם הבכייה, למרות מעלותיה לנפשו של האבל, עלולה להשיג מטרה הפוכה, אם נעשית באופן בלתי מבוקר. את זאת חפצו חז"ל למנוע. לעומת זאת חשוב להדגיש גם את דברי חז"ל אודות ההליכה לקיצוניות השניה: מיעוט יתר בסממני האבל. אדם שאינו מרשה לעצמו לבכות על קרובו נראה לסובביו כאדם חזק ומתגבר, ואולם ידעו חז"ל גם ידעו שאין הדבר כלל לטובתו, עד כדי כך שכתב הרדב"ז, מי שמת לו בן ולא בכה אפילו דמעה אחת, מידה רעה היא, ומורה על קושי הלב. אין לאדם לנסות ולהפגין הנהגה קשוחה כאשר זו אינה במקומה.

חז"ל קבעו זמנים מיוחדים שבהם ניתן לאבל להתרפק על צערו יותר, על ידי עלייה לקברו של הנפטר: בסיום השבעה, השלושים, השנה, ובכל שנה ביום השנה. בביקור זה פורקים את הצער המצטבר, ואף מתפללים לעילוי נשמת הנפטר ומשתדלים עבורו בלימוד תורה ובמעשים טובים, שהרי הוא זקוק ומשווע עתה לעזרת קרוביו.

התחום שאותו קבעו חז"ל לאבלות ולמנהגיה משתנה בהתאם לנסיבות. אם כדי שיחזור לחיי שיגרה פחות או יותר נורמלים - הוקצבו לו שבעה ימים, הרי שכדי להשתחרר מהמחשבות אודות אשתו שנפטרה ולהתפנות לנישואין מחדש זקוק האדם לזמן רב יותר. ואכן ההלכה קובעת שכשמתה אשתו, אין לו לשאת אשה אחרת, עד שיעברו עליו שלושה רגלים [שלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות]. ומדוע נקבעה דווקא תקופת המתנה זו? במפרשים מובא הטעם: "כדי שישכח אהבת אשתו הראשונה, ולאחר שעברו עליו שמחה של שלוש רגלים לא יזכור שוב את הראשונה". טבע השמחה שמשכיחה עצבות, ובכוחן של כמה שמחות מצטברות לסייע לאבל להתנחם מאהבת אשתו שאבדה לו, ולשוב לאפשרות לשאת אשה אחרת ולבנות בית בריא.

שיתוף הסביבה ביגונו של האבל  

ישנה מגמה לשתף גם את הציבור הסובב את האבל - בצערו של האבל. בכך תתאפשר פריקת המשא הכבד מכתפיו של האבל בלבד, וחלוקתו בין כתפות הסובבים, היכולים לסייע לאבל בהקשבתם ובהשתתפותם הפעילה בנשיאה בעול צערו.

השיתוף של הסביבה בא לידי ביטוי על ידי מצות "ניחום אבלים", בה מצווים קרובי וידידי האבל לבוא ולהשתתף עמו בצערו. כמו כן, קריעת בגד האבלים הנעשית ברבים, מנהג זה גורם להשתתפותם של הבאים בסממני צערם של האבלים. גם ההלכה הקובעת כי "מקרעים לקטן מפני עוגמת נפש", מורה על ביטוי השיתוף, כהסברו של רש"י שם: "כדי שיבכו הרואים, שאף בגד הקטן נקרע". יש ענין לגרום לסביבה לבכות! קריעת בגדו של אבל קטן, גורמת צער ועגמת נפש רבה למצויים בקרבתו בזמן הקריעה, ואולם התועלת שתיגרם לקטן מצערם ומהשתתפותם ברגשותיו, בודאי תסייע לו להתגבר על אובדן קרובו ולחזור לחיי שיגרה תקינים. גם הדין הקובע, כי קטן אומר קדיש, תורם להזדהות ושותפות זאת מצד סביבתו.

שיתוף המשפחה:

בנוסף לשיתוף הסביבתי, מצאו חז"ל גם מקום לשותפות פעילה ואישית יותר של משפחתו הקרובה של האבל: עליהם מוטל לנהוג קצת ממנהגי האבלות בפניו של קרובם המתאבל (כמובא בשלחן ערוך (סימן שעד). אך היום לא נהגו כן, כי כולם מוחלים על כבודם). שותפות אישית זו מוטלת גם על בן \ בת הזוג בצערו של בן הזוג המתאבל על אביו או על אמו. גם על חלקם של סימני החיבה שביניהם יאלץ לוותר הבעל בעת שאשתו שרויה באבלה ואין צערה מאפשר לה לנהוג כבימים ימימה.

* * *

ההשלמה והשיקום - תהליך הדרגתי

חשוב לשים את הדגש על האופן שלימדונו רבותינו, כיצד יש לאדם להתמודד עם צער עמוק ופתאומי שארע לו במהלך שיגרת חייו. הנוסחה המוצגת לאורך כל מאמרי חז"ל והלכות האבלות היא: החצנת הצער מהכבד אל הקל, באופן הדרגתי ומדוד. כבר לפני הלווית המת נכנס האבל לתוך מסגרת של "אונן", מסגרת הלכתית המאלצת אותו להשתקע כל כולו בענייני הפטירה, עד כדי כך שנאסר עליו לקיים מצוות, להתפלל, ואפילו אוכל מבלי לברך ברכות. השלב השני קל יותר, אך עדין קשה ומגביל מאוד, והוא היום הראשון לאבלותו. ביום זה נאסר עליו גם להניח התפילין, בנוסף לכל שאר דיני השבעה. השלב הבא הינם שלושת הימים הראשונים לאבלותו עם דיניהם המיוחדים. לאחר מכן שאר ימי השבעה, שגם הם אינם קלים לאבל כלל, ומאלצים אותו עדיין להשתקע בצערו ללא הרף. לאחר מכן נכנס האבל לתוך מסגרת של "שלושים", למשך שלושים יום מהקבורה, שדיניהם קלים יותר, אך עדין נאסרה עליו התספורת וגזיזת ציפורניים ועוד. השלב הבא מיועד רק לאבל על אביו או אמו, והוא: שנים עשר חודשי אבלות האסורים עליו בשמחה, כשמיעת כלי זמר והשתתפות בשמחות. לאחר תום תקופת השנה, חוזר הוא לחיי שיגרה תקינים, ואולם כל שנה ושנה יחזור ויזכור את קרובו ביום השנה לפטירתו. בשלב זה תחושת הצער הינה כבר מינימאלית ביותר, ואולם הקפידו חז"ל לשמור על זיקת האבל לעד, פריסה מתונה מאוד התורמת למיתון וניתוב רגשותיו של הקרוב למת.

"גזרה על המת שישתכח מן הלב אחר י"ב חודש", אמרו חז"ל, ואכן איתו משתכחים אט אט גם חובותיו של הקרוב להתייחד עם זכרונו של מתו.

* * *

לסיכום הורו לנו רבותינו את הדרך הראויה כיצד יש לאדם לנתב את רגשותיו הקשים בעת שליבו שרוי בצערו. דרך זו משלבת בתוכה את הפורקן, החשיבה האישית אודות עצמו ואודות הישארות הנפש של מתו, והסקנת המסקנות הרוחניות והגשמיות מהאירוע המצער שפקד אותו.

על כל יהודי השרוי בעת אבלו מוטלת החובה ללכת בדרך זו ולא לחפש לו בורות נשברים בהם יתנה את יגונו. דרכים השונות מדרך התורה נראות לעיתים יפות ומפתות מבחוץ, הסחת הדעת והתכנסות באופוריה מדומה, ואולם ברבות הימים עלול לקטוף את הפירות הבאושים אשר יחסמו את דרכו לחיות ולהיות כאחד האדם. את האזהרה לאבל מללכת בדרך עצמאית שאינה ברוח התורה, מסכם הרמב"ם (הלכות אבלות פי"ג הי"ב) במילים ספורות: "כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו החכמים, הרי זה אכזרי. אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".