"לא תתגודדו" - האיסור להתאבל יותר מדי

נאמר בתורה (דברים יד א): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

אצל אומות העולם היתה מצויה התופעה, שהיו תולשים את שערותיהם וחובלים בגופם, כביטוי לצערם ואבלם הגדול. ואולם אומרת התורה, כי הנהגה זו אינה מתאימה כלל לעם ישראל, שהם בניו אהוביו של הקב"ה. יהודי חייב לדעת לתת פורקן לרגשותיו באופן הנכון, וחלילה לו מלבטא את צערו באופן מזיק. דרישה זו נובעת אף מכך, שיהודי, גם בעת צרה חלילה, אינו מאבד לגמרי את עשתונותיו, כי יחד עם הכאב, הוא זוכר את אביו שבשמים המשגיח עליו, הדורש בטובתו, המנהל את עולמו בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט. והוא זה שאף יחבוש וירפא את מכתו. "אֲנִי אָמִית - וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי - וַאֲנִי אֶרְפָּא" (דברים לב לט).

כותב בעל ה"העמק דבר": "וראוי למי שמובדל לה', שיבטל צערו מפני רצון ה'. אומנם, בכי ואבלות כפי שיעור שנתנה תורה, הוא רצון ה' לתת כבוד למת, עד שכבוד המת דוחה כמה מצוות שבתורה, ואבלות - בכלל כבוד המת הוא. אבל לעשות דבר שישאר הרושם לאחר זה שקבעה התורה, אין זה כבוד המת, ורק הפקת צער הוא, ואין ראוי לקדוש ה' לעשות כן.

מובא בגמרא (מסכת מועד קטן כז ע"ב): אל ירבה אדם בכי ומספד על מתו, אלא כשיעור שנתנו חכמים: שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת. מכאן ואילך, אמר הקב"ה: אין אתם רחמנים עליו יותר ממני!

ועוד אמרו (שם): "כל המתקשה על המת יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה". [כלומר שחלילה בכי מופרז זה עלול לגרום לו שיבכה על מת נוסף]. דרך התורה היא שהאדם חייב לשמור על בריאותו הנפשית והגופנית, ולחזור לחיים תקינים [כמדובר באריכות בסוף פרק הנחמה].

מכתב תנחומים שנשלח לרב אליהו דסלר זצ"ל, על ידי גיסו, לאחר פטירת אביו:

... ודאי שחכם כמוך, יודע מה שלפניו, להתעודד ולהתחזק, להזהר מלהצטער ביותר מפני שמירת הבריאות המחויבת ומפני עבודת הקודש שעליך. והנה לאמא היקרה ודאי שצריכים להעיר ולראות שתתעודד. ובכל עוז לראות להשמר מכל צער מיותר ועוגמת נפש המזיקים לבריאות, כי הלא היא צריכה שמירה יתירה בבריאותה. והנה מי יוכל לשום זכותה הגדול מחשבון מעשיה ושירותה, כל טיפולה הגדול בכל ימי שנות סבלו וחליו. הגומל טוב לטובים יגמלכם בכל מיני ישועות ונחמות במהרה ובכל טוב סלה.

דברים שאמר הגאון רבי אלעזר שך זצ"ל לאלמנה ויתומים רכים, בתום השבעה:

אסור להתאבל יותר מדי. כך היא הגזירה, ואיננו יכולים לדעת מה היה אלמלי. כולנו מתפללים בכל יום: "אבינו אב הרחמן", אנו מדברים עם הקב"ה ופונים אליו כך: אבא, אתה מרחם עלינו, ואתה הכי מרחם עלינו. ובאמת אב חושב תמיד לטובה בנוגע לילדיו.

איננו יודעים את העתיד, וגם איננו רואים אותו, כי הראייה שלנו מוגבלת. אבל לקב"ה אין גבול, הוא גם רואה וגם יודע. אנו חייבים להתאבל עד כמה שהתורה דורשת מאתנו, אבל לא יותר מדי. יש לחזור לחיים, וה' יעזור. לכל אחד ואחד הוא יעזור.

* * *

חזרה לשגרה

בתורה נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", אצל הגויים, כאשר אדם מת, הם קורעים את בשרם. התורה אוסרת עלינו לעשות כך, מפני שאנו בנים של ה'. ומסביר הרמב"ן, שכאשר מתאבלים על קרוב שנפטר, אפילו על אב, שאז הצער גדול ביותר, צריך לזכור שיש לנו אב בשמים! בנים אתם לה' אלקיכם, ואבינו שבשמים הלוא הוא חי וקיים תמיד! מה שהתורה הטילה עלינו יש לקיים, להתאבל ולהצטער כנדרש. אחר שמלאנו את חובתנו, עלינו להאמין בה'. הבחורים והתלמידים שבמשפחה צריכים לחזור לתלמודם, ועל האלמנה ה' ירחם. אני אומר לכם שהוא הנפטר יודע שהשאיר אחריו משפחה הממשיכה את דרכו וממשיכים בלימוד. עכשיו אחרי שהוא יודע שהשאיר את משפחתו בידים נאמנות וימשיכו את דרכו הוא שרוי בשמחה, כך מבואר בחז"ל. על כן אני יכול לברך אתכם שתתנחמו ותחזרו כל אחד לאיתנו. עליכם לחזור לחיים הרגילים, והאמא שתחי' תחנך את הבנים הגדולים והקטנים ותזכה עד מאה ועשרים לראות נחת מכולם.