מעלתו ושכרו של השב התשובה

נאמר בתורה (דברים פרק ל): וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה, כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו, וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

דברי התעוררות

כתב בספר חיי אדם (כלל קמג ס"א): באהבת ה' את עמו, כי חפץ חסד הוא ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ולהיטיבו באחריתו, לכן לא יום ולא יומיים ממתין ומצפה לתשובתנו, אלא הרחיב לנו את הזמן, ותיכף בתחילת השנה נפתחים כל השערים, שערי תשובה, שערי מחילה וסליחה, והם פתוחים ועומדים עד זמן נעילת השערים ביום הכיפורים, והכרוז יוצא מלפניו: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". ומי לא יירא בשמעו קול שופר מכריז ואומר: עורו ישנים משנתכם, קום קרא אל אלהיך כי חנון ורחום הוא. וגדול העוון מי שלא שב ואינו רואה להרבות בתורה ומעשים טובים בימים אלו מכל ימות השנה, כי אנחנו הלוואי שנהיה מן הבינוניים אשר משפטם תלוי עד יום הכיפורים. אומנם, מידתו של הקב"ה - להטות כלפי חסד לבינוניים, שכאשר הכף שקולה, עושה חסד עימו ומכריעו לכף זכות. אולם אין הקדוש ברוך הוא נוהג במידה זו אלא לאחר מות האדם, שאי אפשר לו עוד לעשות איזה זכות. אבל כל זמן שאדם חי, אומר הקדוש ברוך הוא: הרי הפתח פתוח, ובידך לזכות באיזה מצוה, ואתה מתעצל בעצמך ומתחייב בנפשך. לכן צריך כל אדם לפחד על עצמו שיתאמץ בתשובה על העבר ולהרבות מצוות ומעשים טובים בכדי שיהיה טהור וזך לפני בֹא היום הקדוש הזה.

ואל יאמר אדם, הלא בכל יום אני מניח תפילין וציצית ומברך ומתפלל, ואם כן ודאי שכף של זכויות יכריע. מי שאין לו לב אומר כן, כי צריך לחשוב גם כן כמה חבילות עבירות עשה בכל יום בדברים בטלים ולשון הרע ושאר דיבורים אסורים. וכן בכל האברים. ובאמת בטעות הזו, טעו הרבה בני אדם שחושבים שאין צריך לשוב רק מעבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וחילול שבת וכיוצא בו, וזה שקר מוחלט, כי יש עוונות שאדם דש בעקביו שהם חמורים משלוש עבירות הנ"ל. הנך רואה מה שאמרו חז"ל בחומר לשון הרע שהוא קשה מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וזו היא עבירה המצויה מאוד בבני אדם. וכן יש חבילות עבירות שבני אדם רגילים בהם אשר רבו מלספר, שבועות שקר ושוא, והוא רגיל בזה, אפילו כשמספר שקר לחברו או שמוכר חפץ לחברו נשבע כה יעזרני ה', והרי נשבע בה', ועוון שבועה חמור מעבודה זרה, שנאמר: "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא". ופעמים שמקלל את עצמו או את חברו בשם, כגון שאומר יענשני העליון או יענישך העליון [אף שלא הזכיר שם השם ממש]. וכל זה, אין הבדל אם יאמר בלשון הקודש או בכל לשון. וכן מברך או מזכיר שם השם לבטלה, וכל שכן כל התפילות והברכות אם נעיין בנפשנו בעוונותינו הרבים, הכל הוא בלא כוונה, רק נעשה טבע שכבר רגיל פיו ולשונו להתפלל ולברך. כמו כן: מלבין פני חברו. מתכבד בקלון חברו. מצער אדם מישראל בין בדברים בין במעשה. ואם מצער אלמנה או יתום, חייב מיתה בידי שמים. מלוה בריבית בלא היתר עסקה, ומורה לעצמו היתרים ואינו נשאל למורים איך להתיר. שנאת איש לרעהו. כעס. הסתכלות בנשים. חנופה. ליצנות. דברים בטלים. דברי משא ומתן בשבת ויום טוב. ועוד יש הרבה עד אין מספר. וביטול תלמוד תורה כנגד כולם, כי הרחוק מן התורה, רחוק מעבודת הבורא, ולכן תקנו "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך", שכפי הריבוי בעסק התורה, כן יתקרב לעבודת ה'.

לכן תקנו לתקוע או לומר סליחות מראש חודש אלול, כדי שישים האדם על לבו כאילו מתרים בו לדין, ולבו יחיל בקרבו, כי באו ימי הפקודה לעיין בדינו, וכל מעשיו בספר נכתבים אפילו תנועה קלה שעושה, ובעת ההיא האלוקים יביא במשפט את כל המעשה על כל נעלם אם טוב ואם רע. ובעת אשר יביאו דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי: אם יענישני בשר ודם בעונש ממון, אין ענשו עונש עולם, כי אוכל להרוויח עוד ממון. ואם יאסרני בייסורי הגוף, אינם ייסורי עולם, כי יכול להיות שימות המלך ומי שימלוך תחתיו יוציאני לחופשי. ואם ימיתני, אין מיתתו מיתת עולם, כי אינו יכול לשלוט אלא רק בגופי, אבל הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה. ואף על פי כן בודאי יירא ויפחד ויחרד חרדה גדולה, וישית עצות בנפשו ובכל דרכו חריצות יחוש, אולי ימצא מפלט לו. ולא תעלה על רוחו לפנות ימין או שמאל ולהתעסק ביתר חפציו, ולא יתרפה ביום צרה מלהסיר מעליו כל מחשבות, ורק יכין לבו ומחשבתו להינצל כצבי מיד. ואם כך לפני דינו של בשר ודם, כל שכן כשעומד לדין הוא ובניו וכל אשר לו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאם יעניש אותו חס ושלום בממון ויגזור עליו עניות, הוא עונש עולם. ואם יכהו חס ושלום בגופו או בבנים, הם ייסורי עולם. ואם יגזור עליו או על בניו מיתה, היא מיתת עולם.

על כן, מה נואלו היוצאים לפעלם ולעבודתם כל היום בימים אלו, וכל שכן בימים הסמוכים לראש השנה, וכל שכן בעשרת ימי תשובה ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם. ולכן מחויב כל אדם ליתן לנפשו ולשים הדברים אל לבו ולמעט בעסקיו ולקבוע ביום ובלילה שעות מיוחדות להתבודד בחדריו, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה ולשפוך שיחה לפני בוראו ולהתוודות על עוונותיו, ויוסיף לעשות מצוות ומעשים טובים, ולעסוק בתורה יותר ממה שעוסק בשאר ימים, וירבה בצדקה יותר מכל השנה, כי העת עת רצון והתפילה נשמעת בו. ומצות עשה מן התורה שיחזור בתשובה לפני יום הכיפורים, כמו שכתוב "לפני ה' תטהרו".

ומן הראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות, אף שאינו נזהר בהם כל השנה, כי גם הקדוש ברוך הוא מתנהג בחסידות עם בריותיו. וביותר צריך לתקן בדברים שבין אדם לחברו, כי עליהם יום הכיפורים ואפילו מיתה אין מכפר, עד שיחזיר הגזל והעושק ויפייס לחברו. ואפילו מתענה מאה שנים לא יתכפר לו, כי כשחוטא לאדם הוא חוטא בכפלים, גם לאדם, וגם להקב"ה שעבר על צוויו. וכל שלא פייס לחברו כיצד יתוודה, הלא עיקר הוידוי הוא עזיבת החטא והחרטה, והרי עדיין השרץ בידו. לכן קודם יפייס את חברו עד שימחל לו, ואז נשאר רק בינו למקום ותועיל לו התשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: "לך לבדך חטאתי", רצה לומר הלא חטא זה אינו ביני לאדם אלא רק ביני לבינך, ואם כן בידך למחול. ולאחר שתיקן עם חבריו, יתוודה על חטאיו.

וצריך שיתוודה בפיו ובלבו בהכנעה גדולה ובבכי ובלב נשבר, ואז הוא כקרבן, כמו שנאמר: "זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה", ויסכים בדעתו שלא ישוב עוד לעשות כזה. ויבכה ויתמרמר ויתוודה על אשר הכעיס את האדון ה' צבאות, ופגם נשמתו אשר חנן ה' לו להיטיבו באחריתו, ואיך טינף אותה במעשיו הרעים, ויתעצב אל לבו ויתבייש מאלהיו לשאת עיניו אליו בזכרו טינוף מעשיו אשר עשה בנערותו וגם עד זקנה ושיבה, ויאמר אל לבו מה עשיתי, מדוע דבר ה' בזיתי ולא זכרתי אשר בראני מאיִן, וגמלני כל הטובות, ואנכי קלקלתי מעשי ושלמתי רעה תחת טובה, אוי לי, אוי עלי, כי ארד אבל שאולה. ועל ידי ההתמרמרות בבכיה, ודאי ישבר לבו בקרבו עד שיסכים בדעתו באותה שעה שיתאמץ בכל כוחו שלא ישוב עוד לעשות מעשה הרע הזה. וזו היא התשובה האמיתית, שיתמרמר כל כך עד שיעיד עליו אדון הכל שהסכים בדעתו באותה שעה שלא ישוב לעשות עוד כזה כל ימיו. וכשיזכה למרירות גדולה כזו, יהיה בטוח לבו שיתכפר לו. ואשרי המגיע לוידוי זה.

ועיקר גדול שבימים אלו ילך כל אדם לשמוע דברי תוכחות ומוסר, כמו שאמרו חז"ל: אהוב את התוכחות. והאיש השונא תוכחות, רחוק מאוד מתשובה, שנאמר (משלי יב א): "אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת, וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר", וכן (שם טו לא): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין", וכן (שם טו יב): "לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ, אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ".

וראוי לאדם שירגיל את עצמו בכל ימי השנה שתהיה רגיל בפיו בכל שעה תפילה שהתפלל דוד המלך עליו השלום: הורני ה' דרכך הדריכני באמתך, יחד לבבי ליראה את שמך, וטהר רעיוני ולבי לעבודתך, וכיוצא באלו פסוקי יראה, מובטח לו שינצל מכל חטא. ופשוט שחובה גמורה על כל אדם ללמוד בכל יום בספרי היראה, אם מעט ואם הרבה, שהוא יותר חיוב מכל לימודיו. ואפילו אם יתבטל על ידי זה מלימוד משניות או שאר לימוד, כי מה ה' אלקיך מבקש ממך כי אם ליראה אותו. ואמרו במשנה "אם אין יראה אין תורה", כי מה תועיל לו התורה אם אין דעתו לקיים. ואמנם לא תספיק לו היראה לבד אם אינו לומד התורה, כי אם אינו יודע מה לעשות, מה תועיל לו היראה, כי "אם אין תורה אין יראה", רצה לומר אין יראתו כלום. כללו של דבר, כל מה שיוכל אדם לעשות לפנות מחשבתו וללמוד תורה ביום ובלילה, ובתנאי שתהיה כוונתו לעשות ולקיים כל מה שילמד, ואזי תהיה תורתו רצויה. עד כאן מדברי הרב חיי אדם.