הטור של אורטל קפטן: לא לכעוס בראש השנה!

אח....אלול. כמה תפילות! כמה בקשות! כמה דמעות! וכמה סליחות! רגע לפני נקודת השיא אליה נגיע בתוך זמן קצר, המלכת המלך הגדול ברוך הוא, אליו עינינו תלויות. מעבר להכנות הגשמיות ולתורים המשתרכים עד לקצה השני של השבילים בסופר, חשוב שנתכונן לקראת יום הדין גם בפן האישי, ומעבר לכל מה שהשתדלנו עד היום.

לפני 3 שנים, באלול תשס"ה, הייתה רווית, חברתי הטובה, בשלבי התחזקות מתקדמים, ולאט לאט נכנס כל הבית לתהליך זה. היה זה בדיוק בשלב בו התחיל חודש אלול. היא החליטה להשתדל לשמור על קלה כחמורה, וכך עשתה. סליחות, תפילות, שיעורי תורה, כנסים ועוד. לראש השנה היא הגיעה מחוזקת, ועם רצון אדיר לעבוד את השם יתברך. היא כל כך רצתה שהכל יתקתק כמו שעון שוויצרי, ואף קיימה שיחה עם הילדים והסבירה: "אנחנו נכנסים עכשיו ל-48 שעות של מבצע צבאי אמיתי, כדי להצליח לעבור את הדין, לחיים טובים ולשלום. אני מבקשת שתתנהגו בהתאם".

שעה לפני כניסת החג היא חייגה אלי כדי לאחל כתיבה וחתימה טובה, וסיפרה לי כמה השקיעה כדי לפאר את שולחן החג, ובבגדים לילדים. הרעפנו ברכות האחת על חברתה, וסיימנו בברכת כתיבה וחתימה טובה.

התקדש לו היום. השעה היתה 23:00 בלילה. לפתע נשמעו נקישות בדלת. האמת שדי נבהלתי. קמתי לפתוח את הדלת, ולהפתעתי עמדה שם לא פחות ולא יותר מאשר רווית. הסתכלתי עליה ואמרתי: "איזו הפתעה, ראות פניך לא פיללתי, אבל הנה את כאן, ואני מקווה שבאת בגלל סיבה טובה".

ניר שמע אותי משוחחת, והוא ניגש לראות עם מי. "כתיבה וחתימה טובה, איזו הפתעה, איפה בני?", שאל ניר. אגב, בני זה בעלה של רווית. "בני בבית, וטוב שכך". אני וניר היינו קצת נבוכים. ניר לחש לי: "צאי איתה קצת החוצה, למרפסת, שהיא תרגיש בנוח לדבר. נראה לי שמשהו עבר עליה... או עליהם!". הפסקתי את קריאת התהלים, יצאתי איתה למרפסת והיא התחילה לספר את שעל ליבה: "זהו, הלך האלול שלי, הלך ראש השנה שלי. כל המאמצים שעשיתי והצפיות שלי שהכל יעבור בהצלחה – נגוזו. אין לי כח יותר... ". "מה קרה?", שאלתי. "חמי וחמותי היו אצלנו. כל כך השתדלתי להכין מטעמים טובים, פארתי את שולחן החג כמו בז'ורנלים הכי חגיגיים. זה התחיל עם הילדים שהתפרעו בבית אף על פי שביקשתי מהם להיות ממושמעים. שילה, הבן הקטן, שפך את היין על השולחן עוד לפני שהתיישבנו.

"רותם החליטה שהיא רעבה ורוצה להתחיל לאכול, לא פחות ולא יותר, מהסלטים שעל השולחן. גערתי בהם, ועל המזל שלי חמותי הצטרפה לחגיגה: 'ראש השנה, למה את צועקת עליהם? זה לא יפה! הם ילדים! את צריכה ללמוד לחנך אותם אחרת...'. הבלגתי. אך אילו רק יכולתי לפרוק את הכעס הפנימי שהיה לי עליה, הייתי מאכילה אותה חריף או חמוץ בראש השנה. ושיא השיאים ארע כשהתיישבנו לסעודת החג. קצת לפני הסימנים סיפר חמי על התכשיט שקנה לחמותי לכבוד השנה החדשה, ואז הגיב בני בעלי: 'אני לא קונה בראש השנה. זה זמן של דין ואימה, לא נראה לי שזה כל כך מתאים. אפשר לקנות בסוכות, שום דבר לא בוער. רווית תסתדר עם זה, נכון?'. כולם הביטו עלי בחיוך. מעניין שכולם חייכו חוץ ממני... האוכל לא עבר לי מהגולה בגרון שנוצרה מהפגיעה הכל כך קשה". הבטתי ברווית והרהרתי לעצמי, כמה ניסיונות יכולים להיות לאדם אחד בזמן כל כך קצר?

"אבל הדובדבן של הערב היה המשפט הבא שיצא מפיו של בני: 'רווית , את מעופפת. אמרתי לך לקנות ראש של דג – לא קנית, כרתי – לא קנית, מה נסגר איתך?'. זהו! כאן זה נגמר מבחינתי! אמרתי לו ליד ההורים שלו: 'אתה חוצפן!' ויצאתי".

התיישבתי לידה, חיבקתי אותה ואמרתי לה: "בואי נתחיל מזה שראש השנה שלך לפניך. עוד לא התחלת אותו אפילו. היטבת להגדיר לילדיך שאנחנו נמצאים במבצע צבאי של 48 שעות, בהן אנחנו חייבים להיות חיילים מחושלים ולדעת לעבור הלאה, כי יש מטרה ואין זמן להיפגע. עברת ניסיונות לא קלים, אבל אם דווקא לך זימן הקב"ה את הניסיונות הללו, זה אומר דבר אחד – שאת אישה ענקית המסוגלת לעמוד איתנה כדי לעבור את זה. אז ראש השנה לפניך, ואני סמוכה ובטוחה שהקב"ה חפץ במאמץ וברצון שלך להמליך אותו למלך עם אפס תקלות. תמשיכי! באמצע הקרב לא עוצרים!". כאן הסתיימה השיחה עם רווית.

חוסר טקאט של החמות – נכון!

חוסר הערכה של הבעל – נכון!

חוסר התחשבות של הילדים – נכון! (הם ילדים)

אבל... ויש אבל... נאמר בפרשת האזינו (ל"ב,כ"ב) "כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית".

רוב ככל גדולי ישראל דיברו בגנות הכעס כל השנה, ובפרט בראש השנה, כפי שמובא בספר "בן איש חי": "שיזהר האדם שלא יבוא לידי כעס בראש השנה... אין זה סימן טוב לאדם להיות כועס בימים אלו, ויזהר שלא יכעס אפילו בלבו".

ההכנות שלנו מרובות הן, ולא קלות, הגשמיות והרוחניות. אך נדרשת הכנה מיוחדת גם לניסיון הכעס שעלול לצוץ דווקא במקום לא צפוי, שהמשמעות שלו גדולה יותר מאשר בכל השנה כולה. אחד הדברים שיכולים לסייע לנו להתמודדות כהכנה לכך, הוא הכנה נפשית. ואני מתכוונת לדוגמאות מעין אלו:

השולחן היפה, שערוך בטוב טעם, לא יישאר ביופיו, עוד הרבה לפני הקידוש!

כוס הזכוכית שאני כל כך אוהבת בוודאי תשבר! אין סיכוי שלא!

לילדים יהיו טענות על האוכל! בוודאות!

לא בטוח שבעלי יקנה לי מתנה לחג! יתכן שלסוכות כן, אבל על ראש השנה אין מה לדבר!

חמותי בוודאי תנסה לחנך אותי!

הבגדים החדשים והיקרים של הילדים – בטוח שיתלכלכו כבר בסעודת ליל ראש השנה!

בקיצור, ישנן דוגמאות למכביר, ואין זה המקום לפרטן. אך הכנה מעין זו הכרחית כדי לעבור את הימים הללו עם אפס תקלות, וגם אז עלולות להיות הפתעות. אך מכל זה נזכור: מה רצון ה'? שאכעס? אף על פי שיש סיבה מוצדקת? בוודאי שלא! זה קשה, זה מצריך מאמץ וכוחות נפש, אך אני בטוחה שאם כך נעשה – ב"ה נזכה לשנה טובה ומתוקה, ונכתב ונחתם בספר חיים טובים וארוכים. ומה' יתברך נבקש: אל תביאני לידי ניסיון, אמן!