לקראת הימים הנוראים: איך מבקשים סליחה?

חכם שאסר בטעות מאכל לחברו, עליו לרצותו ולפייסו בממון שימחל לו. (רמג)

רשאי המורה צדק להחמיר על עצמו אף שרבותינו בעלי השלחן ערוך מקלים, אך להורות לאחרים להחמיר נגד השלחן ערוך, אינו רשאי, ועליו להורות את הדין דוקא - לבני ספרד כדעת מרן השלחן ערוך, ולבני אשכנז כדעת הרמ"א. ורק במקום שכתב מרן שבעל נפש יחוש לעצמו, יש להודיע את השואל אם ירצה להיות בעל נפש ולהחמיר לעצמו. וכן כתב מרן החיד"א: "אף שכל אחד מחמיר לעצמו בהלכות הפסח כאשר תאווה נפשו, 'את צנועים חכמה' להחמיר בביתו ובחומותיו. וכל מה שיוכל, יתחמק מלגלות מסתוריו לבני אדם. ואם הגיע להוראה, יורה על פי הדין דוקא". וכתב הגאון רבי אברהם כלפון בספרו לקט הקציר, שפגש את הגאון החיד"א בשנת תקס"ד בליוורנו, ואמר לו שמנהגו תמיד כדעת מרן השלחן ערוך, זולת במקומות שדעת רבנו האר"י ז"ל אחרת. וגם זה איני מחמיר אלא לעצמי, אבל לאחרים איני מורה אלא כדעת מרן השלחן ערוך. ע"כ. וכתב הש"ך:אסור לאסור את המותר אפילו בשל גוי, ואפילו שאין הפסד בדבר, ואם הוצרך לאסור מחמת הספק, כל שאין האיסור ברור כשמש, צריך המורה לומר לשואל, שאין האיסור ברור. וכתב הרא"ש: "ועל האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה, כי התורה חסה על ממונם של ישראל". וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י: המחמיר לאחרים נגד פסק מרן, ענוש יענש בידי שמים, שמאבד ממונם של ישראל. ולדעת כמה גדולים דינו כעובר על עברות שבין אדם לחברו שאין יום הכיפורים מכפר חס ושלום, ושגגת תלמוד כזאת בודאי שעולה זדון. וכן כתב הגאון רבי אברהם אבוש גאב"ד פרנקפורט. ובספר תשובה מאהבה כתב, מי ששגג והטריף בהמה שלא כדין, עונשו חמור יותר ממי ששגג והכשיר שלא כדין, כי המכשיר חטאו בענין שבין אדם למקום, וכשישוב בתשובה ושב ורפא לו. מה שאין כן הראשון שחטאו גם בענין שבין אדם לחברו, שאיבד ממונו של חברו על חינם, אין יום הכיפורים מכפר עד שישלם לו מביתו, או ירצה את חברו שימחל לו. (ה"ע א יז ועוד. עין יצחק קלג)

מחילה מרבו

אם חטא אדם לרבו, אפילו אינו רבו מובהק, אלא ששמע ממנו דברי תורה, צריך ללכת אצלו אפילו אלף פעמים עד שימחל לו. (רמג)

מחילה מאביו ואמו

חייב אדם לבקש מחילה בערב כיפור מאביו ואמו, על כל מה שחטא ופגע בכבודם במשך השנה. ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואמו, שכמעט אין אדם ניצול מחטא זה בכל יום. ומכל מקום אם הבן חסר דעת מלבקש מחילה מהוריו, או שהיה אנוס ולא ביקש, יאמרו ההורים בפיהם בפירוש: "הרינו מוחלים לבננו פלוני, על כל מה שחטא לנו, ולא יענש חס ושלום בסיבתנו". (רמג. ת"ה קס)

עד כדי כך?!

לישיבת פוניבז' נכנס פעם בחור מבוהל, וסיפר כי הוריו חולים מאוד, והוא נאלץ לגור עמם כדי לסייע להם. לתומי חשבתי כי העוף שאימי מבשלת כשר הוא, אך הפעם הבחנתי כי אמי מוציאה את העוף לחצר, ושם עורפת את ראשו ללא שום שחיטה כשרה. לכן ברחתי מהבית ובאתי לישיבה על מנת לקבל עצה מה לעשות. הבחור נלקח עם כמה בחורים בבהלה לגאון החזון איש זצ"ל, כששמע זאת הרב, השיב להם: ומה אתם רוצים ממני, שאומר לו לעזוב את בית הוריו ולנטוש אותם חולים?! איני יכול לומר לו דבר כזה! הבחורים הבינו שהרב מתכוון כי עליו לעזוב את בית הוריו, אך אין הוא יכול לומר לו לעשות כך. תוך כדי דיבור הוחזרו הבחורים אל הרב, שהבהיר את דבריו: לא לכך התכוונתי, אלא עם כל הבהלה והחשש, עליו לחזור לבית הוריו ולסייע להם ולכבדם, אלא שמעתה צריך להיזהר בענייני הכשרות בבית. (חוברת "כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה")

מחילה מאשתו

גם הבעל והאשה ימחלו זה לזה על כל אשר חטאו אחד כלפי השני במשך השנה, ויקבלו על עצמם לכבד ולאהוב אחד את השני, וכמו שכותב הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יט, כ): "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב, ולא רוגז. וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל מה שישנא, וזהו דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה יישובם נאה ומשובח". ואמרו בגמרא (מסכת בבא מציעא נט ע"א): לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: "ולאברם הטיב בעבורה".

כבוד הבעל לרעייתו

בספר "הזהרו בכבוד חברכם" כתב על הסבא מסלבודקא רבי נתן צבי פינקל, שהיה דורש על הפסוק "ולא תונו איש את עמיתו", 'את' לרבות אשתו. והיה דורש מתלמידיו תמיד שיתייחסו בכבוד רב אל נשותיהם, ומדת החסד שנדרשת מכל אדם להיטיב עם חבריו, ראשית כל צריך לבצע אותה עם אשתו וילדיו, שנאמר: "ומבשרך לא תתעלם". והיה נאה דורש ונאה מקיים. תלמידיו ומקרביו ספרו נפלאות על יחסו לאשתו הרבנית, כמה היה מכבדה ועוזרה למעלה מכוחותיו. ובכל זאת תמיד היה חושש שמא לא יצא ידי חובתו כלפיה, והיה מבקש ממנה מחילה וסליחה. מזעזעת היתה פרידתו ממנה בערב יום הכיפורים לפני עוזבו את הבית לתפילת ערבית, שעם כל יחסו הנפלא כלפיה במשך כל השנה, חשש שמא עדיין לא נהג כשורה עמה לפי כבודה. ובעיניים זולגות דמעות היה מתחנן אליה שתסלח לו מכל הלב. ("ענף עץ אבות" עמוד קצח)

מה הדאיג את הרב?

באחד הימים נזדעזעו תושבי הארץ, כשנודע שבאחד הקיבוצים מגדלים שפנים למאכל, ה' ירחם. נכנס בחור אצל הגאון רבי אריה לייב חסמן זצ"ל, המשגיח של ישיבת "חברון", ומצאו דופק באצבע על השולחן בלי לדבר. ידע הבחור, כי כך נוהג הרב כשמצטער הוא מאוד, שאל התלמיד לפשר הענין.

ענה לו הרב: נאמר: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה", הנה חושש אני שבשל החטא החמור שנעשה כאן בארץ ישראל של אכילת שפנים, יגרשו אותנו מארצנו הקדושה. מילא - אני, אבל כיצד תוכל אשתי הרבנית החולה ללכת?"

כך חש רבי לייב בצורה מוחשית כל כך את חומר החטא והעונש על מאכלות אסורות. ומאידך רואים שעם כל הצער הגדול הזה, היאך חושב הרב על רעייתו, באומרו: "אבל כיצד תוכל אשתי הרבנית החולה ללכת?!"

מחילה מחמיו וחמותו

מאחר שנפסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמ סכ"ד, וסימן שעד ס"ו), שחייב אדם בכבוד חמיו וחמותו, על כן יש לבקש מהם מחילה, כי שמא פגע בכבודם ולא דיבר אליהם כיאות או לא נהג בכבודם כהלכה.

הריני מוחל וסולח לכולם

ראוי ונכון שכל אדם יאמר בערב יום כיפור: "הריני מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני בין בכבודי בין בכל אשר לי". ונוהגים שהשליח ציבור מכריז בליל כיפור קודם 'כל נדרי' ואומר: "רבותי, תמחלו זה לזה". וכולם עונים: "מחלנו". ומנהג יפה הוא. (רמג, רמד)

נעשה קטגורו סנגורו - אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה): השטן שרגיל לקטרג על ישראל בכל ימות השנה, מלמד עליהם סנגוריה ביום הכיפורים. ואומר: ריבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת, מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה, כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת יחפי רגל, כך ישראל יחפי רגל. מה מלאכי השרת שלום ביניהם, כך ישראל שלום ביניהם. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא. והקב"ה שומע עתירתם של ישראל מן הקטגור, ומכפר על כל העם מקטון ועד גדול. (ת"ה קס)