הרשות נתונה בידך לשוב בתשובה

כתב הגאון החיד"א בספרו "דבש לפי" (מערכת ה אות טז): כפי מה שמתנהג האדם עם משרתיו ועם בני ביתו, כך מתנהגים עמו בשמים על פי מידותיו. ואם מתנהג עימהם באהבה וחיבה, בנועם וברוך, כך יתנהגו עמו בשמים. אבל אם מתנהג עימהם בדרכים קשות, חס ושלום יתנהגו עמו כך. ודי במילים אלו כדי שישנה האדם את הנהגתו הלא טובה בבית, וינהג בדרכים ישרות, טובות ונוחות.

וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו "תוכחת חיים", מעשה נורא שנתגלה לי בחזיון לילה באחד מעשירי עירנו שהיה תם וישר ונפטר, ולאחר חודש ימים ראיתי אותו בחלום שהיה לבוש בגדים נאים ושש ושמח. ושאלתי אותו על מה ולמה זכה לכל הכבוד הזה, ואמר לי שזכה לחיי העולם הבא על אשר לא השתעבד במשרתיו באכזריות ובקושי, כי אם ברחמנות שלא היה מכביד עולם עליהם, ויהי חלום. ושוב חקרתי בדבר וידעתי נאמנה שכך היתה מדתו הטובה, שלא לצער למשרתים שלו בשום שרות כבד, ולרחם עליהם בכל מה שאפשר, אשריו ואשרי חלקו. עד כאן.

ובאמת שהרב עצמו היה נאה דורש ונאה מקיים, כפי שהעיד עליו בנו הגאון רבי אברהם פלאג'י זצ"ל בספרו "צוואה מחיים", שכתב: "מתוק לפיות עם כל אדם, ולמשרתות בשעת אכילתם, מי הוא מבני הבית שיוכל לבקש אפילו כלי מים לשתות או קערה או מזלג מהמשרתת כשהיא יושבת לאכול. גם לא היה מניח לנו לעורר למשרתות בבוקר אפילו שהאיר היום, כי הן עייפות ויגעות, ושם ינוחו יגיעי כח עוד מעט". (שלחן ערוך המדות אהבת הבריות עמוד שצה)

מי צדיק ומי רשע

פרק ג. כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכויות ועוונות, מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו, צדיק. ומי שעוונותיו יתרות על זכויותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני.

ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלן: יש זכות אחת שהיא כנגד כמה עוונות. ויש עוון אחד שהוא כנגד כמה זכויות. ואין שוקלים אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכים הזכויות כנגד העוונות.

[והיאך ידע האדם אם הוא צדיק? כשיבדוק את עצמו להיכן נוטים שאיפותיו, היכן שמח הוא יותר, בעסק התורה או בעסק האכילה. היכן מקפיד הוא יותר שיהיה מתוקן, האם בארוחתו שתהיה לו מנה ראשונה ושניה וקינוח, או בתפילתו להתפלל כהוגן ובכוונה מתחלה ועד סוף. מהו מעדיף שיגמר יותר מהר, האכילה או התפילה, הטיול או לימוד התורה. וכן הלאה בכל ענייני היום יום.]

התחרט על המצוות

כל מי שהתנחם על המצוות שעשה, ואמר בלבו מה הועלתי בעשייתן, אולי לא הייתי עושה אותן, הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירים לו שום זכות בעולם הבא. [ועיין בחוברת "האבלות בהלכה ובאגדה" (עמוד 97) מעשה נורא על זה.]

עורו ישנים

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה: כלומר עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.

לפיכך צריך כל אדם שיראה את עצמו כל השנה כולה, כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב: חָטָא חֵטְא אחד הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה. אבל עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, וגרם להם תשועה והצלה.

ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות, מראש השנה עד יום הכיפורים, יותר מכל ימות השנה.

הבחירה היא אך ורק ביד האדם

פרק ה. רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות את עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו. ואם רצה להטות את עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו הוא, שנאמר (בראשית ג כב): "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע". כלומר הן מין זה של האדם, היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה הענין, שבדעתו ובמחשבתו ידע הטוב והרע, ויעשה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים".

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו, או רשע כירבעם בן נבט, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, וכן שאר כל הדעות. ואין מי שיכפה את האדם, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיה הנביא אמר (איכה ג לח): "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד על עצמו, ולכך ראוי לו לבכות ולקונן על מה שעשה לנפשו, וגמל לה רעה. והואיל ומדעתנו עשינו הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שנאמר "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'".

ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". וכתוב: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין טובים בין רעים. ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים", כלומר שאין הבורא כופה את בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם.

יפה שעה אחת קודם

פרק ז. לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא נוטה למות, ושמא ימות עתה ונמצא עומד בחטאיו. לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב, שמא ימות קודם שיזקין.

מחשבות אדם ותחבולותיו

ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. שכשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההיתול [ליצנות], ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים יותר מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה לו לפרוש.

ובגמרא מסכת יומא (ט ע"ב) בארו את חומרת העוון של אותם בני אדם שדוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם. וישנם שלא מבינים את חומרת מעשיהם, בחושבם שאם זה בצחוק, מותר. וכבר אמר שלמה המלך (משלי כו יח, יט): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי".