מעלת הבושה ושכרה: הנעלבים ואינם עולבים

אדם שהוא בוש מחברו שלעג לו וביזה אותו, ובפרט אם עשה כן ברבים שגדלה הבושה עד מאוד, אם המתבייש לא משיב למחרפו דבר, ידע כי שכרו גדול ועצום, ואהוב הוא אצל השם יתברך. ועליו אמרו חז"ל (מסכת שבת פח ע"ב): הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". וכן אמרו (מסכת חולין פט ע"א): אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו ז): "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה".

לבד מזה, אילו היה יודע כמה עוונות נמחלים לו כשהוא נעלב, היה שמח שמחה גדולה לקראת מביישיו, והיה משתוקק שיביישוהו ברבים עוד ועוד. כי הלא כבר אמר החכם מכל האדם (קהלת ז כ): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ואם כן במה יתכפרו עוונותיו, הלא ודאי שלא יחפוץ שיתכפרו בייסורי ממון שייגנבו לו כספו וחפציו, ועל אחת כמה וכמה שלא יחפוץ בייסורי הגוף והנפש לחלות בחולאים רעים חס ושלום. אבל בזה שיביישוהו, לא יחסר לו מממונו ולא מגופו מאומה, וירוויח שנמחלים עוונותיו.

ודברים הללו מפורשים בספר הקדוש "תומר דבורה" [לרבי משה קורדובירו זצ"ל, רבו של האר"י ז"ל] וזו לשונו: יחשוב על עוונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת וייסורים, ויאמר: מה הם הייסורים היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת השם, אין חביב בכולם, מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו ממנו כוחו ואונו בחולאים, ולא ימנעו ממנו אכילתו ומלבושו, ולא ימנעו ממנו חייו וחיי בניו במיתה, אם כן ממש יחפוץ בהם, ויאמר: מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקויות, המחלישים את כוחי מעבודת השם, ואני לוקח אותם בידי. יותר טוב אסתגף בביזיון בני אדם וחרפתם לי, ולא יסור כוחי ולא יחלש. ובזה כשיבואו העלבונות עליו, ישמח בהם ואדרבה יחפוץ בהם. ע"כ.

אף אחד לא מעליב אותי

הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל "החפץ חיים", יום אחד ירד במדרגות ביתו ללכת לבית המדרש, ולא ראה שהיתה קליפת פרי זרוקה במדרגות, והחליק והתגלגל עד סוף המדרגות. ראו זאת כמה בחורים ליצנים, צחקו צחוק גדול ולעגו לרב לאמר: תראו איך הרב מתגלגל כמו חבית. כל אותו היום לא פסק פיו של הרב מלחייך ולשמוח. כשנכנס לבית המדרש שאלוהו תלמידיו, רבנו מה היום מיומיים שאתה כל כך שמח וטוב לב? אמר להם תראו, אף אחד לא מעליב אותי ולא מבזה אותי, רק עושים לי כבוד. ומה עם העוונות שלי, מה יכפר לי עליהם, הלא הבושה היא הדבר הכי טוב לכפרת העוונות? אך היום שזכיתי שביישו אותי אותם בחורים ולעגו לי, בודאי שהתכפרו לי העוונות, במקום לקבל ייסורים, לכן שמח אני מאוד.

כוחה של בושה

רציתי לספר סיפור מזעזע ומרטיט שהייתי עדה להתרחשותו מתחילתו ועד סופו. היה זה בערב חיזוק לנשים, עם הרצאות, דוכנים ומכירות. בשלב כלשהו הכריזו על שמה של מרצה, אמנם לא ממש ידועה, אך הנושא שלה היה מאוד מעניין, ואט אט החלו הנשים להתקבץ לאולם ההרצאות, והמרצה החלה לצעוד אל דוכן המרצים. היא עמדה שם והמתינה שהקהל ישתתק, ומי שמכיר ציבור של נשים, ועוד בערב נשים, יודע שמדובר במשימה לא פשוטה.

לפתע ניגשה לכיוונה של המרצה אשה בעלת מבנה גוף רחב וגבוה, נעמדה מולה והתחילה לצעוק: "אני מזהה אותך, את פגעת בי והעלבת אותי לפני שנים, את הרסת לי את החיים! הלבנת את פניי!"

כל זאת לפני מאות נשים.

המרצה החווירה. היא ניסתה לומר "אבל אני לא מכירה אותך...", אבל זו מיד ענתה לה בתקיפות "ודאי שאת לא מכירה, זה היה לפני הרבה שנים, אבל אני לא שכחתי!". כאן חטפה מידה של המרצה את המיקרופון והחלה לצעוק: "אסור להקשיב לאשה הזו, היא רוצחת! היא רצחה אותי לפני שנים, היא פגעה בי קבל עם ועולם! צריך להוקיע אותה!!!"

אחת המארגנות ניגשה אליה וניסתה לבקש בעדינות שתחדל, אך היא כלל לא שמעה אותה. עוד שתיים ממארגנות הערב ניגשו וניסו להוציא מידה את המיקרופון, אך היא, במבנה גופה החזק, הדפה אותן והמשיכה לחרף ולגדף את המרצה.

האמת חייבת להיאמר - למרות ההתנהגות האלימה שהפגינה, הרי שדבריה יצאו מן הלב ועלה מהם סיפור על עלבון נורא ופגיעה איומה שחוותה מהמרצה.

כולן פשוט ריחמו על המרצה, מפני שהיא נראתה כאילו חבטו בה במקלות וגלגלו אותה בבוץ. איזו נפש של בן אדם יכולה לעמוד מול השפלה כזו, במיוחד כשהיא אמורה לשאת דברי תורה?... ניסו לצעוק עליה ולהשתיק אותה, אך זה לא עזר. המרצה ברחה החוצה ממררת בבכי.

מספר נשים ניגשו להרגיע אותה, בעוד ההיא נואמת ומדברת בגנותה. אני הייתי בין השתיים שהגישו למרצה כוס מים. לפתע, מתוך בכי התמרורים, היא ביקשה: "תעשו לי טובה, תשיגו מיד את רחל - - ", וכאן נקבה בשם משפחה מסוים.

"איזו רחל, למה רחל?", לא הבנו מה הקשר.

"זה עניין של פיקוח נפש. תכריזו ברמקול שרחל תיגש אלי".

הבטנו זו בזו, היססנו בדעתנו, אך היא מתוך שיברה, ביקשה שוב: "תקראו לה ותבינו למה".

ניגשתי למיקרופון אחר, ניתקתי את המיקרופון האחוז בידיה של האשה האלמונית, וקראתי: "רחל - - -, נא הגיעי מיידית לכניסת האולם". חזרתי למרצה שישבה כולה בוכייה, והמתנו יחד לרחל האלמונית. זו אכן פילסה דרכה והגיעה.

"מישהו חיפש אותי?", שאלה. "כן אני", אמרה המרצה. "את מכירה אותי, אני חברה של אמא שלך". היא שמה את ידיה על ראשה של אותה רחל ואמרה: "ברגעים אלו של שברון נפש, כשפוגעים בי וצערי מגיע עד כסא הכבוד, אני מבקשת ומתחננת שתיפקדי בפרי בטן עוד השנה. אנא השם, אני מתחננת שכל הייסורים הנוראיים שהם מנת חלקי כרגע יהפכו לזכויות בעבור רחל בת ...".

הבטנו במחזה כלא מאמינות. רחל האלמונית נראתה נבוכה ביותר והסתלקה משם, והמרצה נראתה כאילו הדבר נסך בה כוחות חדשים. היא ניגבה את דמעותיה ואמרה לנו: "שיהיה לכן ברור שהאשה הזו טועה. אין לי שום מושג על מה היא מדברת".

בינתיים האשה האלמונית עוד אחזה במיקרופון שלא פעל, אבל קולה היה גבוה דיו כדי שישמעו אותה גם כך. אחת המארגנות, אשה נמרצת ואסרטיבית, ניגשה לבמה ושאלה את המתפרצת: "תגידי לי, את יודעת מה שמה של המרצה?".

"אני לא יודעת מה השם שלה היום, אבל לפני החתונה קראו לה כהן. היא היתה מדריכה אצלנו ופגעה בי...", וכאן החלה לתאר מחדש את הסיפור הנורא ואת מסכת ההשפלות והעלבות שעברה אצל המדריכה כהן. בינתיים, לבקשת המארגנת, המרצה פשפשה בתיקה, הוציאה את תעודת הזהות שלה ומסרה למארגנת.

זו האחרונה ניגשה אל האשה שהשתלטה על הכנס, תלשה ממנה את המיקרופון, סימנה באצבעה לחבר אותו מחדש ואז אמרה לה: "מעולם לא קראו לה כהן, שם המשפחה המקורי שלה לפני שנישאה הוא "חן". אני חושבת שהיא פשוט דומה לזו שפגעה בך...".

זה היה הרגע הראשון בו האלמונית השתתקה. היא חטפה את תעודת הזהות, הביטה בה מכל הכיוונים ואפילו שלפה את הספח. לאחר מכן פנתה למרצה ושאלה, "אז את לא מרים כהן"?

"לא, אני לא, ומעולם לא הייתי".

"ואולי זו אחותך?".

כל הקהל צחק, והאשה הבינה איזו שטות אמרה.

"אני מצטערת... כנראה טעיתי בכתובת", אמרה וחזרה למקומה.

הקהל פשוט התנפל עליה: "תתביישי לך! אפילו סליחה אינך מבקשת? איך העזת לפגוע כך במרצה הזו מבלי לבדוק את זהותה אפילו?", היא נראתה נבוכה ולא ידעה מה לעשות עם עצמה.

אך אז נשמע קולה של המרצה: "אני מציעה שלא נחזור על הטעות שכבר נעשתה כאן, מה עוד שזה יכול להביא תועלת...".

הקהל השתתק וציפה להסבר, אך המרצה לא נידבה אותו, והחלה את ההרצאה שהיתה מיוחדת מאוד. לאחר שסיימה והלכה, התפנו הנשים לדבר על מה שקרה שם. מיותר לציין שהאשה הפוגעת הסתלקה מהשטח.

אני גמרתי אומר בליבי לעקוב אחר הפרשה, ורשמתי את שם המרצה, כמו גם את שמה של האשה המתברכת.

מסתבר שהאשה הזו, רחל, היתה חשוכת ילדים במשך 12 שנה, וברוך ה' כעבור 10 חודשים מהברכה, היא חבקה בן...

כשפגשתי את המרצה לאחר מכן, אמרתי לה כי אני הייתי בין השתיים ששמעו את הברכה לרחל, ושאני רואה קשר ברור בין ברכתה לבין הנס שקרה לה. ביקשתי ממנה להסביר לי מה קרה שם, ומדוע היה לה דחוף לברך אותה בשעה קשה זו.

בתחילה היא ניסתה להתחמק ולהעמיד פנים שאין לה קשר לזה, אך אני לא הרפיתי וביקשתי שתספר לי. היא התרככה והסבירה לי: "כתוב: 'שמחנו כימות עיניתנו'. כשאדם מתענה ולבו נשבר, נפשו קשורה מאוד לכסא הכבוד, ועלבון הוא העינוי הכי גדול שבן אדם יכול לסבול. לא לחינם נאמר שהמלבין פני חברו ברבים, הרי הוא כאילו שופך דמים. מי שמעליבים אותו, חש כאילו רוצחים אותו ממש. זה מה שחשתי באותם רגעים של השפלה נוראה וסבל. חשבתי לעצמי, כיצד אוכל להועיל בסבל שאני חשה, ואז נזכרתי באותה אשה חשוכת ילדים, שהיא בתה של חברתי, וברכתי אותה. הברכה יצאה מעומק הלב, והיא כנראה הגיעה היישר למעלה אל כסא הכבוד ופעלה את פעולתה". (עלון "הידברות" פרשת ראה ה'תשע"ג)