חמש עשרה שעות של תפילה ביום כיפור

אודות הסיבה שמעולם לא הסכין גאון עוזנו ועטרת ראשנו המלומד בניסים רבנו מאיר אביחצירא זצוק"ל לצאת ידי חובת מצוה על ידי שליח ציבור, והיה יורד בעצמו לפני התיבה, קורא במגילה ותוקע בשופר, המתיק שיח בנו אדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא שליט"א: "הכוונות העמוקות והעניינים הנשגבים שהיה מכוון אבי מורי בתפילתו ובכל מעשה מצוה שבאה לידיו, היו כה נעלמים וטמירים, עד שאין מי שיוכל להוציאו ידי חובה"...

הוא מוסיף לתאר את תפילת היום הקדוש יום הכיפורים, כפי שנראתה בשנות ישיבתו בעיר אשדוד.

אולם המתנ"ס המקומי, נבחר לשמש כבית הכנסת שיכיל את חמש מאות המתפללים, המתכנסים לתפילות יום הכיפורים בצוותא חדא עם רבנו, היורד גם לפני התיבה ומשמש כשליח ציבור בכל התפילות.

התפילה החלה בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר בפתיחת "פתח אליהו" המקובלת, כשרק הניגון הפותח את התפילה ארך כמחצית השעה, שכל כולה התחטאות לפני הבורא - בקול צלול, בנעימה משתפכת, ללא מילים וללא שיש בהן צורך... במשך כל התפילה ניצב רבנו על רגליו, כשהוא נושא את קולו ברמה, למען הוציא את כל הקהל ידי חובתם, שכן רבים מקרב המצטרפים לתפילה לא ידעו להתפלל מלבד עניית "אמן" אחר שליח הציבור.

ברצף מתמשך, לא הסתיימה התפילה עד כי העריב היום. כחוליות נשזרו התפילות זו בזו, שחרית במוסף, מנחה בנעילה, עד כי נראו שלושה כוכבים בטהרו של רקיע. חמש עשרה שעות רצופות ארכה התפילה, וכולן שוות לטובה. קולו לא גווע ולא נחלש, התלהבותו לא פגה ולא ידעה עייפות, והיה קולו הולך ומנסר את החלל ואת הלבבות... ראוי לציין, שכל אביזרי אקוסטיקה לא היו באולם, והקול שנישא ברמה יכול היה לשמש ככלי אמדן למאמץ הפיזי הניכר שהיה עליו להשקיע באותה תפילה. את כוחות הנפש ושיתופה של הנשמה בעבודה זו שבלב, מי יכול לשער ולהעריך - -

[באחת הפעמים הנדירות שהתבטא רבנו אודות עצמו, סיפר לכמה אברכים שחילו את פניו בערבו של יום הכיפורים: "פעם אחת ביום הכיפורים, זכיתי לבכות כל אותו היום. מכניסת היום הקדוש ועד צאתו, לא פסקו הדמעות והן נגרו מאין הפוגות... פשוט בכיתי כל היום". ("אביר יעקב" 483)]

ואם סבור היה מישהו, שבמוצאי היום הקדוש יום הכיפורים, היה רבנו פורש למנוחה ארוכה ש"תפצה" אותו על העמל הרב שידע באותו יום - יש לעדות זו המשך!...

מיד לאחר תפילת ערבית היה מזרז את צעדיו לביתו, סועד בקצרה את סעודת מוצאי יום הכיפורים ומיד נפנה לקבל קהל. ומי היו הקהל שבאו במוצאי יום הכיפורים לביתו של רבנו? - חסידים ואנשי מעשה, שבאו לשמוע דברי תורה, שהיו מפכים מפיו באותו הלילה וכל אותו הלילה... עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, לא פסק פיו מלמלל רברבן, מלהשמיע דברי תורה ואמרי חסידות, כמעין המתגבר שאין שאיבה שתכלה את נביעתו, כים שאין לו סוף וכל מימיו מתוקים...

היתה זו מזיגה נפלאה, של שתי הבחינות "עבודה תמה" ו"עבודה שיש אחריה עבודה", ודוגמא יחידה זו, המשמשת כנשואת ההגדרה הזו, יכולה לשמש את כל מי שיבקש למצוא סוף וקצה לסדר העבודה לסדר העבודה שנהג רבנו בעצמו. התכלית והתחילה התערבו זו בזו, כשסיומה של כל עבודה - אינה אלא ראשיתה של העבודה שאחריה. המושג "לסיים" לא היה קיים אצלו, וכל ימיו עלי אדמות רצף מתמשך של עבודת עבד לפני מלך. ("אביר יעקב" 490)

הווידוי

הווידוי צריך לאומרו מעומד, וישחה מעט לאות הכנעה, ויכה בנחת באגרוף ימינו על צד שמאלו כנגד לבו. ולבד מהווידויים שאנו אומרים בתפלות הלחש, בכל פעם כשאומר השליח ציבור וידוי, צריכים הציבור לומר יחד עמו. נמצא שבסך הכל אנו אומרים עשרה וידויים. ואם שמע קדיש או קדושה או ברכה בווידוי, יענה. (רנא, עדר)

הוידוי הארוך

חובר על ידי רבנו ניסים גאון. יש שנהגו לאומרו בשחרית. ויש שנהגו לאומרו בערבית, כדי שלא לעשות טורח ציבור בבוקר, שבלאו הכי התפילה ארוכה מאוד, וכן היה מנהג מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. וישתדל לאומרו בדמעות שליש. וכידוע שמרן זצוק"ל היה אומרו בבכי גדול, ובפרט בשעת אמירת "בטלנו תורתך ימים ולילות", ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר. (מסכת מועד קטן כה ע"ב). (רעא. ת"ה רצג)

אין אדם משים עצמו רשע

בנוסח הוידוי הארוך כשאומר: "אבל אני אויל ולא יודע..., לא יאמר "חייב ולא זכאי, רשע ולא צדיק". אלא יאמר: "כחייב ולא זכאי, כרשע ולא צדיק". וכמו שאמרו (מסכת אבות פ"ב מי"ח): "אל תהי רשע בפני עצמך". וכן אמרו (מסכת קידושין מ ע"ב): לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, אבל לא חייב, פן יתייאש מלקיים עוד תורה ומצוות, כי כבר הוא רשע וחייב. (רעג)

הוכח תוכיח

אף אם אדם מכיר בעצמו שלא חטא בחטא מסוים, יאמר אותו בנוסח הוידוי, שהרי אמרו חז"ל (מסכת שבועות לט ע"א) כל ישראל ערבים זה לזה. ואם לא הוכיח את חברו, נתפס בחטאו, ונענש בעוונו (שבת נה ע"א). (ספר חסידים שער הכוונות, החיד"א. רנא)

זיכוי הרבים

מנהג טוב נהגו במקומות רבים לזכות את הציבור לאחר תפילת ערבית ולהשמיע דברי מוסר והתעוררות, או מהלכות יום הכיפורים והסבר 'סדר העבודה' שקוראים למחרת, או מהלכות חג הסוכות הסמוך לאחר יום הכיפורים. וכל אחד ישתדל לעשות ככל האפשר לזכות את ישראל. ומותר לקרוא תהילים בליל כיפור, ולכן אם קשה להם ללמוד, יחלקו את התהילים בין הקהל. וכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ובפרט ביום הקדוש שבודאי חשוב להוסיף עוד ועוד זכויות וסנגוריה על עם ישראל.

לא להאריך

לא יאריכו בפיוטים מדי בתפילת שחרית. ויש לקצר גם במכירת המצוות, וישתדלו שלא להעלות הרבה מוסיפים, כדי שלא להלאות את הציבור, ולגרום להם לדבר חס ושלום בבית הכנסת. ונאמר "ויאמר לקוצרים ה' עמכם". (שמו) ומנהגו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל היה להעלות ששה מוסיפים בכיפור כמנין העולים של חובת היום.