"לפתע סכר הדמעות נפרץ מתוכי, והכתה בי ההכרה שזכיתי לנס"

"שנה הלכה, שנה באה, אני כפיי ארימה. שנה טובה לך אבא, שנה טובה לך אמא".

המילים של וין קיפניס כתב מתנגנות לי על הלשון. כל שנה, כמין הכנה שכזו לחג, היינו כותבים את מילות השיר במחברות ושומעים אותן במערכת הכריזה האיומה של בית הספר. עד היום השיר הזה גורם לי להתרגשות נוסטלגית. אני מתגעגעת להתרוממות הרוח הפשוטה הזאת, נטולת הפחד והמורא. אני מתגעגעת לשמחה הפשוטה של "הנה מתחילה שנה חדשה, בואו נטבול אותה בתפוח חמצמץ מצופה בדבש". לצערי, היום החדווה נטולת הדאגות חסרה בי. היום טורדת את מנוחתי התהייה האם ניצלתי את ימי אלול לפגוש את דודי בשדה, או שאולי פספסתי? האם הכנתי את עצמי, זיככתי עוונות, מירקתי שגגות לקראת יום הדין, או שאני פועלת כהרגלי, מחכה עד ליום האחרון, או זה שאחריו, כדי להעביר את האוטו טסט, וגם זה בקושי? ואם אני מצליחה לחלץ את עצמי מכל אלו, תפריט החג פלוס שבת או לימוד הלכות עירוב תבשילין תופסים את מקומם. לא התרוממות, לא רוח, לא רוחניות. ואני תוהה, בשביל זה חזרתי בתשובה? ואולי שכחתי שאני אמורה לחזור שוב. ושוב.

בשנה שעברה, בשבת האחרונה של השנה, באמצע "לכה דודי" בבית הכנסת, סכר הדמעות נפרץ מתוכי. כשאני עטופה בשירת שבת יהודית וקדושה, הכתה בי ההכרה שזכיתי. זכיתי לנס. השם נתן לי מתנה, לשמור עוד 52 שבתות. כמה זה לא מובן מאליו כשמדובר בי. זכיתי לשנה שלמה של ערבי שבת משפחתיים, של קידוש בדיוק כשאחד הילדים מחליט להיעלב או לגרור כיסא ברעש. של ויכוחים מי סיים את סלט העגבניות ולא התחשב. של חוויות משפחתיות, שבעולם שונה, לו החליט השם לא לגאול אותי, לא היו קורות, חס ושלום. מאותו רגע, כל הכנה לקראת החג גרמה לי ליילל. הכנת הדגים - בכי, הפרשת החלה - דמעות של אושר, אריזת התיק ליומיים מחוץ לבית - סתם אימה מזה שאולי שכחתי משהו. יללות יללות של הכרת תודה על שצלחתי את הגשר, גם אם לרגעים נדמה שהוא היה צר מאוד. אומרים שהזמן שבו דנים אותנו למעלה מסונכרן עם הזמן שבו יורדות לנו דמעות, אז יש לי הרגשה שבלבלתי אותם שם ממש. אחרי הדלקת הנרות העיניים שלי כבר נראו כמו שני בוקסים בפנים של מתאגרף בסיבוב ה-12.

שנים שאני עטופה בתינוקות ולא מצליחה להגיע לבית הכנסת בערב החג, ולראשונה מזה שנים עמדתי ברוב עם, ובפעם הראשונה הרגשתי שאני מתחננת על חיי. לא עוד שמחה לקראת מפגש אחד על אחת בסלון, אישי פרטי ורך. הרגשתי שמילה לא במקום או תפילה בהיסח הדעת תשפיע על שנה שלמה. הכרת הטוב התערבבה לי יחד עם הרצון שטובות ה' עליי ימשיכו, יאירו לי גם בשנה החדשה, ומעל הכול ריחף הפחד שכל אלו עלולים להיעלם. עמדתי וביקשתי, התחננתי לעוד הזדמנות. ברכות הסימנים הורידו את הדמעות האחרונות שנותרו בי, כמוהן גם ברכת המזון הראשונה של השנה. נכנסתי למיטה בהודיה על מה שניתן לי ומה שעתיד להינתן.

והנה, שנה הלכה שנה באה, ואני כפיי ארימה. יותר נכון, את עיניי אני מרימה. הרבה פעמים במהלך השנה יצא לי לחשוב על הרגשת היראה בתפילת החג שלי. כמה הבטחות הבטחתי אז, כמה בקשות היו לי. עוד רגע קט שוב אעמוד, אבקש, אצפה, אתחנן. אבל רגע לפני כן אני מתבוננת בשמיים, מחפשת אותו יתברך, שייתן לי סימן שהוא עדיין פה איתי. לא רק בראש השנה אלא תמיד, גם כשאני מרגישה כאילו הוא נמצא בעולמות רחוקים-רחוקים מכאן. ואני מחכה ממנו לליטוף - כן, היית בסדר השנה. ראיתי אותך, משתדלת. משתדלת ונופלת, ושוב משתדלת לקיים את שהבטחת לי בתקיעת השופר. אני מתבוננת בתוכי, האם באמת עמדתי בעסקה? ברגעי האושר שחוויתי, האם זכרתי לומר בהם תודה? האם נתתי חזרה, הפצתי אור תמורתם? אני מתבוננת גם ברגעי השפל, בניסיונות שמולם ניצבתי. האם זכרתי לומר גם עליהם תודה? לדעת שהכול מאיתו יתברך, באותה מידת חסד כמו השמחות?

באמצע ההתבודדות נכנס אחד הילדים לחדר. "אמא, אני צריך לדבר...". הוא נותן לי פתק ובו הוא מבקש סליחה על משהו שעשה. אני מחייכת אליו ובתוכי נמסה, מסתכלת על הילד שגדל לי השנה, כולי מוצפת אושר. אני מחייכת אליו בלי מילים. הוא מבין כל מילה. "תודה אמא", הוא אומר. ואני רואה אותו יוצא כמה סנטימטרים גבוה יותר, בלי העול שרבץ עליו. אין לי מילים לתאר את הנחת שמציפה אותי. אני חוזרת לחשוב על אבא יתברך, קצת יותר שקטה. אולי בכל זאת לא פספסתי. אולי גם אני אספיק לחזור בתשובה באלול הזה. אולי גם אצלו יתברך, כל מה שנחוץ זה "אבא, אני צריכה לדבר. סליחה ותודה".

מלבי פרווה

הפעם הראשונה שהיה לי אומץ לטעום את הדבר הרוטט הזה הייתה במסעדת 'דוד ויוסף'. כל דבר חלבי שמצליחים להפוך אותו לפרווה בלי להשתמש בריץ', אני מוכנה לנסות. התאהבתי. בטעם העדין, בריח הוורדים. במתיקות שפוגשת מליחות. חזרתי הביתה והתחלתי לנסות, עדיין דבקה בשלוש דקות הכנה.

החומרים:

1 ליטר חלב שקדים

100 גרם סוכר

80 גרם קורנפלור

3-2 כפיות מי ורדים (לא אוהבת תמצית, טעם האלכוהול חזק לי)

מלמעלה: סילאן, מייפל, מחית פסיפלורה, מחית פטל או דבש

לקישוט: בוטנים קצוצים מלוחים בלי קליפה קלויים בתנור כמה דקות, רימונים, שבבי קוקוס או תמרים לחים פרוסים

אופן ההכנה:

מכניסים למחבת את החלב מינוס כוס יחד עם הסוכר. מבשלים היטב, אבל שלא ירתח עם בועות.

בקערה מערבבים את הקורנפלור עם כוס החלב הנותר, עד שאין גושים.

מוסיפים את הקורנפלור המהול למחבת, ומערבבים ללא הפסקה עד שהכול מסמיך.

מורידים מהאש ומחלקים לקערות או לחד פעמי.

מקררים לפחות 4 שעות.

הופכים לצלחת, מוסיפים את אחד הרטבים ומלמעלה את הקישוט.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com