מצוות ניחום אבלים: עמו אנוכי בצרה

מצוה גדולה לנחם את האבל ולהשתתף עימו בצרתו. אמרו חז"ל: "מה הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים [שניחם את יצחק אחרי פטירת אברהם אביו, כמו שנאמר (בראשית כה יא): "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ"], אף אתה הווה מנחם אבלים". (סוטה יד ע"א)

"משחרב בית המקדש, התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבית הכנסת, ואנשי המקום רואים את החתן ושמחים עמו, ורואים את האבל ומשתתפים בצערו, ויושבים עמו על הארץ, כדי שיצאו ישראל ידי גמילת חסדים". (פרקי דרבי אליעזר יז)

אומר הפלא יועץ, שלא רק את האבל מצוה לנחם, אלא על כל צרה שלא תבוא על האדם, מצוה לנוד לו ולנחמו, בדברים הנכנסים ללב. וכן כותב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"י ה"ד): ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר: "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם, עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן" (איוב ל כה), ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים, שנאמר: "וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִין" (שם כט יג).

מעשה ברבי ברוקא

מעשה ברבי ברוקא שהיה הולך בשוק, והנה בא לקראתו אליהו הנביא זכור לטוב, נגלה אליו ודיבר עימו. שאל אותו רבי ברוקא: האם יש בשוק הזה אדם שהוא בן העולם הבא? ענה לו: לא. עודם מדברים, והנה שני אנשים עוברים. אמר לו אליהו: "אלה מיורשי גן עדן"! קרא להם רבי ברוקא ושאלם למעשיהם. אמרו לו: מנהגנו וחוקנו, כאשר נשמע על איש שהוא מר נפש ודואג ונאנח וכואב ונדהם, ללכת לביתו, לנוד לו ולנחמו, ולדבר על ליבו כדי לשמחו ולהסיר אנחתו ודאגתו ויגונו ותוגתו מהקורות אשר מצאוהו והתלאות אשר אפפוהו וסובבוהו, עד אשר יתנחם ויתחזק לבבו ותתאמץ נפשו, ופרוח תפרח ותגל ותשמח. (תענית כב ע"א. ספר המעשיות לרבי ניסים גאון)

* * *

משל לאב שהיו לו עשרה בנים, והאב עצמו שהה בחו"ל. והנה נודע לו שאחד מבניו זקוק לטיפול רפואי כואב. מיד מיהר לשלוח אליו רופא שיבצע את הטיפול, אך יחד עם זאת מיהר אף לשגר אגרת ליתר הבנים: בבקשה מכם, היו ליד אחיכם בעת כאבו, ומסרו לו את אהבתי ודאגתי אליו. ברצוני שידע נאמנה, כי רק מאהבתי אותו שלחתי לו טיפול מכאיב זה.

כך הקב"ה נותן לעיתים מכה לאדם, לתועלתו ולטובתו האמיתית, ויחד עם זאת הוא מצווה לקרוביו ואוהביו ללכת ולנחמו, ובזה הוא מוסר כביכול את אהבתו ונחמתו שלו! לא לחינם אומרים המנחמים לאבלים: "תנוחמו מן השמים", או "המקום ינחם אתכם". המנחמים כביכול מוסרים לאבלים את תנחומיו ואהבתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו!

רק הקב"ה יכול לנחם!

הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל היה אומר: יש להבין מדוע מדגישים אנו: "המקום [הקב"ה] ינחם אתכם", הרי מצות הניחום מוטלת על המנחמים, ואם כן, מן הראוי היה לכאורה, שהמנחמים יאמרו שהם עצמם מנחמים את האבל?!

יש לומר שהדגשה זו באה ללמדנו, שאכן דווקא "המקום ינחם", שכן אף אדם אינו מסוגל לאמוד נכונה את גודל השבר והצער של הזולת, לפיכך לעולם לא ידע במה לנחם וכיצד לרפא שבר לבו של חברו. על כן מדגישים אנו שהקב"ה, המקום, מקומו של עולם, שהוא נתן את המכה, ויודע נכונה מהו שיעור השבר וכובד היגון, רק הוא יכול לנחם!

הסטייפלר זצ"ל מנחם אלמן

מעשה ביהודי מתל-אביב שבא ותינה צערו לפני מרן הסטייפלר זצ''ל. סיפר האיש שאשתו מתה עליו, ונעשה לו מר מאד. נטל הרב את ידו ואמר לו: "אף אני במצב כמוך, אלמן מזה זמן מה, גם לי מר מאד. אמנם מטפלים בי על הצד היותר טוב, אולם אין תחליף למקור".

אחר כך הוסיף ואמר: "חשבתי הרבה על הענין, וראיתי שטבע הבריאה שברא הקב''ה שאין שני בני זוג מתים בבת אחת, אלא האחד מת לפני בן זוגו, והשני שנשאר סובל ממיתתו. ואף אילו היינו נשאלים בזה לרצוננו, לא היינו אומרים אחרת... לפיכך, חייב אותו שנשאר חי להודות לקב''ה על שלא היה הסדר הפוך במיתת בני הזוג".

לשמע הדברים התנחם האיש ויצא מעודד. (לק"ט קלז)

"עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה"

מצות "ניחום אבלים" באה להקל מעל האבל את כובד המשא, בהרגישו שקרוביו ואוהביו משתתפים עימו בצרתו ונושאים בעול יחד עימו.

מנוחם אני

מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. כשבאו ללכת, עמד רבי עקיבא ואמר: "אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים קברתי - מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם - הרי כמה עקיבא בשוק שלא הלכתם לנחמם. אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו, וכל שכן ששכרכם כפול שלכבוד התורה באתם, לכו לבתיכם לשלום". (מסכת מועד קטן כא ע"ב)