עקידת יצחק – מעשה אבות סימן לבנים

כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים ששבעים פנים לה לתורה, ובכלל זה עניין העקידה. אם-כן נשית פנינו אל אחד משבעים הפנים שחז"ל גילו בה, שאלמלא היו התנאים הקדושים דורשים אותה, ואף מעלים אותה על הכתב, לא היינו מעלים על דעתנו פן זה.

"ויאמר קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק" וגו' (בראשית כ"ב, ב'). "את בנך" – אמר לו: שני בנים יש לי. "את יחידך" – אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, "אשר אהבת" – אמר לו: שניהם אני אוהב. אמר לו: "את יצחק" (רש"י שם מסנהדרין פ"ט, ובר"ר ל"ט י"ב, נ"ה ז', ועו"מ).

ממדרש זה מתברר לנו שאין כאן משפט אחד ארוך של רבונו-של-עולם לאברהם אבינו. יש כאן את "בין השורות", ומתחת לפני הפסוק רוחש דו-שיח ומשא-ומתן בין הקב"ה לאברהם אבינו.

מהו?

ובכן, הרי אין לנו מושג ביהודי פשוט לפני מאה/מאתיים שנה, אז באברהם אבינו? אלא שכבר לימדו חז"ל ש"מעשה אבות סימן לבנים", אם-כן לעצמנו יש להבין מהו הסימן לבנים, מה לנו יש להפיק ולסגֵל מדברי חז"ל הללו?

יש כאן, בדברי חז"ל הללו, עקירה ושירוש לטעות נפוצה. "ניפוץ מוסכמה": לצדיקי הדורות הקדושים והרוחניים יש ניסיונות! יש להם התמודדויות והתגברויות בעבודת השם! צו אלוקי אינו "הוקוס-פוקוס" שהצדיק חפץ בו מידית, מיישם אינסטינקטיבית. כי אם כך היה, הוא לא היה נקרא "צדיק", ולא מגיע לו שכר על כלום. בקיצור, הם מתנסים!

כשהקב"ה אמר לאברהם אבינו "את בנך", אברהם הבין למי הכוונה! וההוכחה פשוטה – הקב"ה הלא הסתפק באמירת "את בנך"! וממילא, כשהקב"ה אומר "את יחידך", אין כבר צל-ספק למי הכוונה. הלא הקב"ה יודע שיש לו שנים יחידים לאמותיהם, ואעפ"כ אמר רק "את יחידך". אבל אברהם אבינו עדיין משיב: "זה יחיד וזה יחיד"... והקב"ה אומר בשלישית (!) "אשר אהבת". כבר יש חזקה למי הכוונה... ומה משיב אברהם אבינו?! "את שניהם אני אוהב"...

לא שאסור לומר את המילים "מיתמם"/"מתחמק" כלפי אברהם אבינו, מטופש לומר כך. כי הרי באמת אין לנו שום מושג במשא-ומתן הנורא הזה. אבל ביחס לעצמנו, ל"סימן לבנים", גם קדושי עליון מתנסים בנוראות שבניסיונות, ולא קל להם. הם לא קדושים ב"חינם". וכך הוא בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"א) "ואברהם חס על יצחק", והמאירי (חבור התשובה, ח"א, מ"ב פ"ב, עמ' 268 בהוצ' ר"א סופר) כותב מפורש: "היות אברהם אבינו ע"ה מחזיר להפיל הציווי על ישמעאל"!

ועוד "סימן לבנים" יש כאן –

הקב"ה, כביכול, לא מקצר את הניסיון. הוא לא אמר תיכף לאברהם "את יצחק" וזהו, אלא המשא ומתן ממשיך: "את יחידך", ושוב ממשיך: "אשר אהבת". הקב"ה כביכול לא מתעלם מאהבת אברהם ליצחק, אלא אדרבה, מלַבֶּה אותה... כדי "ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור" (רש"י מהמדרש שם).

והנמשל:

הקב"ה מבקש מעמנו עמידה בניסיונות – "קח את בנך".

ואנו מיתממים: אנחנו מקיימים הרבה מצוות, ואנו אפילו מוסיפים עליהן פרק שירה, קברי צדיקים...

הקב"ה כביכול ממקד אותנו: "את יחידך". אני רוצה דברים מסוימים.

ואנו תמימים עם ה' אלוקינו: יש מצוה שאיננה "בת יחידה"?

אומר הקב"ה: "אשר אהבת".

ויתור על נוחות ותענוגות, שינה על חשבון קריאת שמע ותפילה, ברכות בחיפזון מרוב להיטות לאוכל, הקפדה על דקדוקי כשרות, ושאר דברים "אשר אהבת".

ואנו משיבים ועונים: אנו עושים הרבה מצוות מאהבה ולא מחיוב. תורמים כסף ואוכל לארגוני-צדקה, מתנדבים בארגוני-חסד [ובנופשונים שלהם... עדיף בחו"ל...].

אבל הקב"ה רוצה "את יצחק".

מעשים טובים זה קדוש ויקר, ויש רק להרבות בהם, אבל מה שאני מבקש, מה שאני מבקש בעיקר, הוא: עקידה!

עבודה אמיתית, בלי ציפויים, קיום כל מצווה בדקדוק הלכותיה.

קשה? לא נח עם זה? מצוין – זה מה שבאתי לברר! "הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם"!

ומלבד זאת, לכל אחד יש את ה"עקידת יצחק" שלו, את הנקודה שבה הוא "מסתבך" ומסתובב סביב עצמו בהתקדמות הרוחנית.

אז קדימה –

וה' יזכנו.

ואם כבר אנו לומדים את ה"סימן לבנים", מפנימים את המסר, ומבינים שכדאי שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו, אז נהיה תלמידים טובים עד הסוף. לא נעמוד בניסיון עם פרצוף חמוץ, בתחושת מסכנות והקרבה שאין כמוה, אלא נשלב – כביכול כיצחק אבינו ע"ה – בין הבקשה לקשור אותו כדי שלא יפסול את הקרבן, לבין השירה ששר כדין מקריב קרבן. קשה, מסירות נפש, עקידה, הכל אמת, אבל בשירה, בהבנה שאין כבוד וזכייה יותר גדולה מלבצע שליחות אלוקית.