הטור המאויר ליום כיפור: למה איבדתי את התפילין שלי?

את הלקח הזה שהקב"ה לימד אותי, לא אשכח לעולם.

זה היה לפני כשלוש שנים, כמה ימים לפני יום כיפור.

הייתי מסוכסך עם מישהו מבית הכנסת. את הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" ביצעתי מושלם. עם כל הכוונות!

יומיים לפני יום כיפור הגעתי כהרגלי לבית הכנסת, להתפלל שחרית. בדרך כלל, באותו זמן הייתי משאיר את התפילין שלי בבית כנסת בפינה מעל אחד הארונות, מטעמי נוחות וגם קצת עצלנות. באותו יום הגעתי בבוקר, הושטתי את ידי אל מעל הארון כדי למשוך את התיק של התפילין – אך לא מצאתי אותו. אני מיששתי עם היד בכל הכיוונים בתוך כל האבק, והתפילין אינם. התחלתי להילחץ. מהר הבאתי כסא כדי לעלות ולהסתכל בעיניים, אולי אני מפספס אותם עם היד.

לא! רק מריחות של אבק וקורי עכביש, וגם איזה טופי ישן שנשאר מאיזה בר מצווה לפני כמה שנים.

מה אני עושה? התחלתי לצעוק לכל עבר. "היי! מישהו ראה את התפילין שלי?". אין קול ואין עונה. עוד כמה דקות מתחילים את התפילה. מה אני עושה?

נשארתי לבד במסדרון, אובד עצות. קולות פסוקי דזמרה כבר נשמעו ברקע.

תפסתי מישהו שסיים לפני כמה דקות את התפילה במניין הקודם. "סליחה, אולי תוכל להשאיל לי את התפילין, רק שאתפלל ואחזיר לך?".

"אין בעיה", אמר בשמחה, והוריד ממנו את התפילין כדי לתת לי.

"רגע"... עצרתי אותו. "איזה נוסח התפילין שלך?".

"אשכנז", ענה לי.

"אוי, לא טוב, אני מניח נוסח 'ספרד'. זה הפוך לגמרי!".

"אני ממש מתנצל, זה מה יש... אתה רוצה או לא? אני מוכרח ללכת".

"אני אחפש ממישהו אחר".

"חבל על הזמן שלך, לא תמצא. כולם פה מניחים נוסח 'אשכנז' בתפילין".

התייאשתי, עוד רגע כבר נגמרת התפילה.

ואז מישהו אמר לי: "יש בפינה של החדר תפילין נוסח 'ספרד' שמישהו השאיר".

שמחתי. רצתי אליהם מהר, והפכתי אותם כדי לראות של מי הם---

"לא, לא, לא! ה' אל תעשה לי את זה... רק לא הוא!".

אלו היו התפילין של "האהוב שלי", "חברי הטוב". "אוף!".

מצבי החמיר עוד אפילו מקודם.

ואז נזכרתי בהלכה ששמעתי פעם, שאפשר להניח תפילין של מישהו אחר גם מבלי להודיע לו, רק לדאוג בסוף השימוש להחזיר אותם מסודרים כמו שהיו למקום.

"יששש! ניצלתי עד כה".

סיימתי להתפלל, ובדרכי הביתה קיבלתי טלפון. "הלו, מדברים ממשטרת חיפה. איבדת תפילין?".

"כן!", הודעתי בהתלהבות.

"אתה מוזמן לתחנה, להעיד ולהביא הוכחות שאכן אלו התפילין שלך".

מאושר נסעתי לתחנה, ונתתי את הסימנים הדרושים.

"דע לך, רבי, ה' אוהב אותך".

"אני יודע", אמרתי בענווה.

"בחור ערבי גנב לך את התפילין וניסה למכור אותן בבית חולים רמב"ם, ולרוע מזלו, הבנאדם הראשון שהוא ניסה למכור היה לא אחר מאשר שוטר סמוי שהיה במקום! הוא הבין מיד ששם המשפחה שהיה רשום על התיק של התפילין, 'יעקוביצקי', לא תואם את מראהו...".

"תודה רבה לכם".

"אין בעד מה, קראנו לך מהר כדי שתיקח את התפילין, שיהיה לך ליום כיפור".

גיחכתי לעצמי. "איזה שוטר מצחיק. ליום כיפור?! בכלל לא צריך תפילין...".

בדרכי לאוטו נעצרתי בחנייה. השוטר צדק! אני צריך את התפילין ליום כיפור! הקב"ה סובב את כל העניין הזה עם התפילין כדי שאבקש סליחה מאותו חבר... הרי מה הסיכוי שמכל בית הכנסת, מכל עשרות המתפללים, רק לי ולו יש אותו נוסח של תפילין! הכל יד מכוונת מה' יתברך. שאני יגיע ליום כיפור נקי מעבירות.

התקשרתי אליו והסדרנו את העניינים בינינו, ב"ה.

ואז עלה לי איזה חידוש. כתוב: "עבירות שבן אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". למה כתוב בין "אדם" לחברו, ולא למשל בין "איש" לחברו?

מכיוון שמי שלא מסוגל לבקש מחילה או לקבל מחילה – אינו נקרא "אדם".

השורה התחתונה:

"כי עמך הסליחה למען תורא".

מובא בשם המלבי"ם, "כי עמך הסליחה" – רוצה לומר שיש הבדל בין "בשר ודם" הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה עניין שמצא בחוטא (צריך ממנו משהו, אז יש לו אינטרס לסלוח לו, או סתם מצא חן בעיניו). אם כך סיבת הסליחה לא נמצאת עם הסולח, אלא רק עם מי שסולחים לו.

בניגוד לבורא עולם, שסיבת הסליחה נמצאת אצלו, כי אי אפשר שיצויר אל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם, כמו שכתוב במדרש, שאמר אברהם אבינו ע"ה להקב"ה: אם דין אתה מבקש – אין עולם, ואם עולם אתה מבקש – אין דין. ואם כך, סיבת הסליחה נמצא עם בורא עולם.

גמר חתימה טובה לכל עם ישראל.