בחיל ורעדה: יום הכיפורים בבית אבי זצ"ל

אבא היה עובד את ה' כל הימים בשמחה וברננה. מעולם לא שמענו אותו מתלונן או מבקש משהו. מה שהיה לו – זה  בדיוק מה שהיה צריך להיות לו. לא קול של תלונה ולא קול של טרוניה. הכול טוב. הכול מושלם. כפי שנראה העולם – כך צריך להיות העולם. אין שאלות ואין מענות.

בערב יום הכיפורים לבש אבא את בגדי הלבן שלו, ופתאום נכמרו פניו. זה היה הזמן שהוא היה נראה בו אחרת. שונה מתמיד. החיוך הרחב סר. הצחוק נעלם. שקט היה באוויר.

היינו ילדים, אבל ראינו את ההבדל בהבעת הפנים. הבית העליז, המלא בשמחה ובצהלה, הפך פניו לבית מלא יראה וכלימה, פחד ורעדה.

טרם נכנס יום הכיפורים, וכבר גופנו החל רועד מאימת הדין ומקדושת היום.

אבא אסף את כולנו, וביקש מאתנו לבקש סליחה זה מזה. זה מה שעשינו, בחיל ורעדה. ברגע שביקשנו סליחה זה מזה – ידענו שסלחנו באמת ובתמים, כי כל ילד הרגיש את היד של אבא בתוך ידו, וידע שאין כעס בעולם, אין טינה ואין מדון.

אחר כך היה אבא, שתמיד לא סר הצחוק מעל פניו, ולא סר חיוך משפתיו, מזיל דמעות, פונה אלינו ומבקש את סליחתנו. תמיד הייתי שואלת את עצמי: על מה אבא מבקש סליחה? והלא אין טהור כאבא, מעולם לא נגע באיש לרעה. גם אם היה מעיר לנו הערה, היה עושה זאת בכל כך הרבה כבוד ובצורה כה עדינה, עד שלא יכולנו שלא לעשות את בקשתו ולמלא את דרישתו.

כשהיה דורש משהו מילד קטן, היה מחבק אותו קודם, מתקרב אליו כמה שאפשר באהבה עצומה, ורק אז מבקש ודורש שיעשה מה שאמר.

ילד שלא ביצע את בקשתה של אימא, נקרא וננזף על ידי אבא, אבל הכול בצורה כל כך מעריכה. בצורה שמוקירה גם את אימא וגם את הילד. גם ילד קטן חש שאבא לא מבקש את הדברים הללו סתם כך. אם אבא עומד עליהם, סימן שהם חשובים. אם אבא מעריך כך את אימא, סימן שאימא חשובה. אם אבא מעריך כל כך את מצוות כיבוד הורים, סימן שהמצווה הזו היא באמת מצווה שאסור לשגות בה.

בליל יום הכיפורים, בבקשת הסליחה של אבא, הרגשנו שהיום בפתח, שהנה הוא לפנינו, היום הרת עולם, היום יעמדו במשפט כל יצורי עולמים. וכבר מהיותנו קטנים – היינו בוגרים בהתייחסותנו ליום הנורא.

מעמד כפרות היה מעמד מחזק. אבא היה אומר את התפילה בקול רם, ואנחנו אחריו, מילה במילה. אחר כך סובב את הכפרות מעל ראשו ואנחנו אחריו, פסיעה אחר פסיעה.

ואז יצא אבא לבית הכנסת. אבא היה בעל תפילה, חזן בעל קול ערב ביותר, שלא נשמע כמותו, והעיקר, קול שיוצא מעומק הלב, עם כל כך הרבה אמת ואמונה.

אבא היה רב בית הכנסת "היכל עובדיה" בירושלים. מאות מתפללים השתתפו בתפילתו, וכשפגשתי אחד מהם ברחוב לפני ימים, אמר לי כך: הו, איפה אבא שלך, שירים את רוחי בתפילה שלו? האמת שיצאה מגרונו – גרמה לי להתפלל לה' כפי שאינני מצליח לעשות כשהוא איננו.

כל מילה של תפילה של אבא גרמה לזרנוקי מים להישפך מהעיניים.

עד יומו האחרון עבר אבא לפני התיבה. גם כשהיה חולה מאוד, בית הכנסת היה המקום שלא וויתר עליו והתחנן שייקחו אותו אליו, כי רק שם הוא מצליח לנשום.

כשעמד ונשא דברים לפני העם הקדוש, לא יכול היה איש לדעת אילו ייסורים עוברים עליו במחלתו.

במוצאי יום הכיפורים, עם שבירת הצום, היה אבא מקפיד על בניית הסוכה. בין רגע קט חזר החיוך לשפתיו והצחוק לעיניו. הוא היה תופס אותנו, ילדיו, ומחבק אותנו באושר: "זהו, עכשיו אנחנו זכים וטהורים, מגיע לנו לבנות את הסוכה ולהמשיך לקיים את מצוות ה' בטהרה".

ושוב הייתי שואלת את עצמי:

עכשיו אנחנו זכים וטהורים? הו, אבא, והלא לא חסרים היו לך הזוך והטוהר משך כל הימים. הלוואי שכולנו היינו כמוך, נקיים ושלמים.

והנה עכשיו, ערב יום הכיפורים,

הלב מתקשה להסדיר פעימות מאימת הדין, ואני יכולה להתנחם רק בדבר אחד. שאתה, אבא, שם למעלה, בוודאי תמליץ טוב בעד כל עם ישראל שאותו כל כך אהבת.