הרב יצחק יוסף לפרשת האזינו: הלכות חג הסוכות

כמה פעמים מברך על סוכה ולולב

א. בגמרא סוכה (מה:) הובאה מחלוקת אמוראים אם מברכים על סוכה ועל לולב בכל יום מימי החג, רב יהודה אמר בשם שמואל מברך על לולב בכל יום, כיון שמצות לולב היא ביום דוקא, והלילות הם הפסק במצוה, אבל סוכה מברך עליה רק בלילה הראשון, כיון שמצוותה נוהגת בין ביום ובין בלילה, ואין הפסק. ורבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן להיפך, על הלולב מברך רק ביום הראשון שיש בו מצוה מהתורה, אבל בשאר הימים שמצוותו מדרבנן לא מברך. ואילו סוכה מברך עליה כל שבעה, כיון שבכל השבוע יש מצוה מהתורה לשבת בסוכה, ובכל פעם שרוצה לאכול כביצה פת או לישון הרי הוא מחוייב בסוכה. ורבין אמר בשם רבי יוחנן, שבין סוכה ובין לולב מברך עליהם כל שבעת ימי החג.

פסק ההלכה

ב. להלכה נפסק בשלחן ערוך (סימן תרלט, וסימן תרסב) כשיטת רבין, וכך אנחנו נוהגים, לברך על הסוכה כל שבעה "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לישב בסוכה". וגם על הלולב מברכים כל שבעה "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת לולב", כשם שמברכים על כל מצוות דרבנן כגון נטילת ידים, והדלקת נר חנוכה, וקריאת המגילה, והלל[1], וכמו שאמרו בגמרא שבת (כג.) שמברכים על מצוה דרבנן, והיכן צוונו? בלאו ד"לא תסור". וכתבו התוס' (סוכה מה: ד"ה אחד), שעדיין יש חילוק בין סוכה ללולב, כי הלולב מברך עליו רק פעם אחת ביום, כי עיקר מצוותו פעם אחת ביום, שהרי מדאגבהיה נפק ביה, כלומר ברגע שהגביהו קיים את המצוה, והנענועים הם רק להידור מצוה, אבל סוכה כל פעם שמזדמנת לו סעודה הוא חייב בסוכה, ואפילו כמה פעמים ביום.

מצוה מהתורה בזמן הזה

ג. מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (סוכה מא.) משמע שבירושלים יש מצוה מהתורה ליטול לולב כל שבעה, וגם לאחר שחרב בית המקדש עדיין יש מצוה מהתורה ליטול לולב בירושלים העתיקה. אבל ממה שכתב הרמב"ם בהלכות (פ"ז מהלכות לולב הלכה יג) משמע שאין מצוה מהתורה בנטילת לולב במשך השבוע אלא בבית המקדש דוקא, אבל ירושלים דינה כמו כל העולם שהמצוה מדרבנן. וכתב בספר בכורי יעקב (ר"ס תרנח) שטוב להחמיר כדעת הרמב"ם בפירוש המשניות, וליטול לולב בירושלים העתיקה כל שבעת ימי החג. ומכל מקום אין צורך להקפיד שארבעת המינים יהיו שלו, אלא יכול לשאול ארבעת המינים מחבירו וליטול אותם, ולקיים מצוה דאורייתא. מה שאין כן ביום הראשון של החג שנאמר בו "ולקחתם לכם", משלכם.

מרן חשש לביטול תורה

ד. לאחר שנכבש הכותל המערבי בשנת תשכ"ז, מרן זצ"ל היה נוהג בכל ימות חול המועד של חג הסוכות לאחר תפלת שחרית, ללכת בכל ימות חול המועד לכותל המערבי, ליטול שם ארבעת המינים בלא ברכה, ולקיים מצוה מהתורה לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות. כי ירושלים החדשה אינה בכלל ירושלים לענין זה, אבל הכותל הוא בודאי בכלל ירושלים העתיקה. כך נהג מרן במשך שנים רבות, אבל בעשרים שנה האחרונות הפסיק לנהוג כן, לאחר שראה שכמעט כל האחרונים חלקו על דברי הבכורי יעקב, וכך העיקר להלכה שאין מצוה דאורייתא ליטול לולב בחול המועד בכותל המערבי, וכמו שמבואר בדברי הרמב"ם בחבורו, שהוא מאוחר יותר מפירוש המשניות. ועוד שגם בפירוש המשניות אין זה מפורש שגם היום - לאחר החורבן - יש מצוה מהתורה ליטול לולב בירושלים. ולכן מרן חשש לביטול תורה, וחדל ממנהג זה. לעומת זאת הגרי"ש אלישיב זצ"ל נהג עד שנתו האחרונה להגיע בחול המועד לכותל המערבי ליטול ארבעת המינים ואכן מי שלא נגרם לו ביטול תורה, אדרבה, טוב שיעשה כן. [וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סימן פא אות כב, וחזון עובדיה סוכות עמ' שלד].

שיעור האכילה להתחייב בברכה

ה. כאמור, מצות ישיבה בסוכה היא מדאורייתא כל שבעת ימי החג, וכל פעם שאוכל לחם בשיעור כביצה מברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה". וכן אם אוכל מיני מזונות בשיעור כביצה חייב לאכול בסוכה, אבל לא יברך אלא אם כן אוכל מזונות שיעור קביעות סעודה. יש מחלוקת בפוסקים אם שיעור קביעות סעודה הוא שלש ביצים או ארבע ביצים, ומכיון שיש אומרים שאפילו אוכל שיעור כביצה מברך, על כן בשלש ביצים - 162 גרם - יש ספק ספיקא ויברך לישב בסוכה. אבל כשאוכל כביצה מזונות, המנהג הוא שלא לברך. וכאשר אוכל בסוכה יכוין לקיים מצות עשה דאורייתא של "בסוכות תשבו שבעת ימים". אמנם רק בלילה הראשון חייב לאכול בסוכה, אבל גם בשאר הימים כאשר הוא אוכל מקיים מצוה מהתורה. מה שאין כן לולב שאין כלל מצוה מהתורה בשאר הימים.

סוכה, תפלין, וציצית

ו. התוספות שם משווים את הברכה על ישיבה בסוכה, לברכה על הנחת תפלין, שמברך בכל פעם שמניח תפלין. אם בשעה שהתפלין היו מונחות עליו נצרך לנקביו, הדין הוא שחולץ את התפלין ונכנס לבית הכסא, וכשיוצא חוזר ומברך עליהם, כיון שלא יכל להכנס עם התפלין לבית הכסא, והרי זה הפסק. אבל בית הכסא שמיוחד רק למי רגלים, מותר להכנס לשם עם התפלין, ולכן גם אם חלץ את התפלין קודם שנכנס לשם, אינו צריך לחזור ולברך כשמניח אותם ביציאתו, כיון שלא היה אסור להכנס לשם עם התפלין. והפושט את טליתו מעליו כדי להכנס לבית הכסא, מאחר שאין איסור מעיקר הדין להכנס לבית הכסא עם הטלית, גם כשפשט את טליתו אינו צריך לחזור ולברך על הטלית כשיצא. ורק אם הסיח דעתו מהטלית למשך חצי שעה, כמו ביום הכפורים שיש הפסקה בין תפלת מוסף למנחה, ובפרט אם קיפל את הטלית והניחה בתוך כיס הטלית, כשחוזר ומתעטף בטלית מברך עליה.

תפלין כל היום

ז. יש אברכים שרוצים ללמוד כל היום עם התפלין, אנחנו לא ממליצים על כך, כי צריך להזהר שלא להסיח דעתו מהתפלין, אין הכוונה שיחשוב על התפלין ולא על הלימוד, שאם כן גם בתפלתו הוא מסיח דעתו מהתפלין, אלא כמו שכתב רבינו יונה (ברכות יד: מדפי הרי"ף), שהיסח הדעת לענין זה אינו אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק. ולכן מי שמכיר את עצמו שיכול להזהר בכולל משחוק וקלות ראש ודברים בטלים, יכול להניח תפלין כל היום, וקודם שיניח יברך על התפלין. וכן חסידי חב"ד שמניחים תפלין לאנשים ברחוב, אם בא מישהו שכבר הניח ורוצה להניח עוד הפעם, יברך על הנחת התפלין.

לאו דוקא לישב

ח. הברכה על הישיבה בסוכה "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לִישב בסוכה", אבל גם מי שאין לו כסא לשבת עליו ואוכל בסוכה מעומד, מברך בנוסח זה, כי "לישב" הכוונה לשהות, ולאו דוקא לשבת, וכמו שכתב הרא"ש (פסחים ז ע"ב, ובמסכת סוכה פרק ד סימן ג). וכן כתב שם הר"ן (פסחים שם). וכיוצא בזה אמרו בגמרא (מגילה כ.) שישיבה היא לשון עכבה, כמו שנאמר "ותשבו בקדש ימים רבים".

דוקא באכילה

ט. דעת הרי"ף והרמב"ם (פרק ו מהלכות לולב הלכה יב) שכל זמן שנכנס לסוכה מברך לישב בסוכה, אף על פי שאינו אוכל שם. וכן דעת הרשב"א והריטב"א והר"ן. אבל הרא"ש והראבי"ה כתבו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה. וכן דעת המרדכי והטור (סי תרלט). וכתב מרן השלחן ערוך (סעיף ח) שנהגו שאין מברכים אלא בשעת אכילה. כנראה שהמנהג נובע ממה שחששו לספק ברכה לבטלה, ולכן נהגו שלא לברך אלא בשעת סעודה, ולא כדעת הרי"ף והרמב"ם. המנהג הזה הוא מאושר על ידי מרן השלחן ערוך, ולכן יש לסמוך עליו. אבל לא כל מנהג צריך להתחשב בו, כגון מה שיש נוהגים בחג השבועות לשפוך מים אחד על השני, זהו מנהג לא טוב.

מה הוסיף הרמ"א

י. על מה שכתב מרן השלחן ערוך שנהגו שלא לברך אלא בשעת הסעודה, הוסיף הרמ"א בהגה וכתב: והכי נהוג. ולכאורה לא מובן מה בא להוסיף על דברי מרן. יש פירוש יפה שכתב רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספר ערוך השלחן (סי' תרלט אות כח), על פי דברי רב האי גאון שסובר שהנכנס לסוכת חבירו מברך אפילו שאינו אוכל שם. וגם הרא"ש (סוכה פרק ד סימן ג) הסכים לזה. והיה מקום לומר שגם למנהגנו שאין מברכים אלא בשעת אכילה, מכל מקום זהו דוקא בסוכה שלו, שמאחר שבירך על האכילה הרי הוא פטר גם את השהייה בסוכה, אבל כשהולך לסוכת חבירו ולא אוכל שם, יצטרך לברך על השהייה שם, שבודאי הברכה בסוכתו לא פוטרת את סוכת חבירו. ולכן כתב הרמ"א "והכי נהוג", לומר שהמנהג הוא שאין מברכים אלא בשעת אכילה בלבד, כי זו עיקר המצוה, ותיקנו חכמים לברך על עיקר המצוה.

מנהג התימנים

יא. יש חלק מהתימנים שנוהגים עד היום כהרמב"ם, ומברכים בכל פעם שנכנסים לסוכה. אני זוכר מילדותי כשהיינו גרים ברחוב אלקנה 8 בירושלים, בכל חג סוכות היו באים משלחת רבני תימן לבקר את מרן זצ"ל, וגם אחר כך כשמרן עבר לתל אביב, וגם אחר כך כשחזר לירושלים, היו באים רבי יחיא אלשיך ורבי יצחק שלום הלוי ועוד, והיו מדברים עם מרן בדברי תורה. פעם אחת מיד כשנכנסו לסוכה עמד אחד ובירך לישב בסוכה, ומרן ענה אמן. לאחר שהם יצאו שאלנו את מרן: מה זה שונה ממה שהוא כתב בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח ס"ס כט), שספרדי השומע אשכנזי שמברך על הלל בראש חודש אין לו לענות אחריו אמן, כי לדעת הרמב"ם (פרק יא מהלכות ברכות הט"ז, ופ"ג מהלכות חנוכה ה"ז) אין לברך על הלל בראש חודש, שאינו חובה אלא מנהג. וכתב מרן השלחן ערוך (סי' תכב סעיף ב) שכן נוהגים בכל ארץ ישראל וסביבותיה, שלא מברכים על הלל בראש חודש, ולדעתו זו ספק ברכה לבטלה, ולכן אין לענות אמן, אלא רק יהרהר אמן בלבו, או שיאמר ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ומרן השיב לנו, שבנידון זה שדעת הרי"ף והרמב"ם לברך לישב בסוכה, מן הדין היה צריך לברך, רק שנהגנו שלא לברך אלא בשעת אכילה, ועל כן מי שמברך עונים אחריו אמן.

מצות עשה שהזמן גרמא

יב. דעת רבינו תם בתוס' קידושין (לא. ד"ה דלא) שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, ולדעתו אשה יכולה לברך על סוכה ולולב למרות שהיא פטורה ממצוות אלו. ויש ארבעה ראשונים ספרדים הסוברים גם כן כדעת רבינו תם: הרמב"ן והרא"ה והריטב"א (קידושין לא.) והרשב"א (ראש השנה לג.). אבל רוב הראשונים: הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית ה"ט, ופ"ו מהל' סוכה הי"ג) והראב"ד (בפירושו לתורת כהנים פרשתא ב אות ב) ורש"י (עירובין צו. ד"ה ולא מיחו) והסמ"ג (עשין מב) והאור זרוע (ח"ב סי' רסו) ורבינו ישעיה בספר המכריע (סי' עח) ועוד, סוברים שאין לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן יז סעיף ב, וסימן תקפט סעיף ו) כדעת רוב הפוסקים, שאשה לא מברכת על מצוה שהזמן גרמא. וכך היה המנהג בארץ ישראל במשך מאות שנים, שהרי כך פסקו כל רבני ירושלים לפני למעלה מ-300 שנה, הפרי חדש (סי' תקפט סעיף ו), והאדמת קודש (ח"א חיו"ד סי' יח, דמ"ד ע"א), ורבי יעקב אלגאזי (בקונטרס חוג הארץ דף ז ע"א).

מנהג בטעות

יג. מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' תרנד סק"ב) כתב גם כן שאין לנשים לברך על הלולב, ומי שנהגה לברך הוא מנהג בטעות. והביא בשם רבו רבי יונה נבון בספר נחפה בכסף (ח"א דקפ"א ע"ג), שמי שמבטל מנהגן תבוא עליו ברכה. אלא שאחר כך חזר בו בספרו יוסף אומץ (סי' פב), מפני שראה מה שכתב בשו"ת מן השמים (סי' א), ששאל מן השמים אם נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, והשיבו לו בפסוקים: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ו"לך אמור להם שובו לכם לאהליכם", וברכו את אלהיכם. ומכאן למד שהרשות בידן לברך. ולכן חזר בו החיד"א והורה שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא. וכך נהגו הרבה נשים - עד הדור הקודם - לברך על הלולב, וכמו שכתב הבן איש חי (בשו"ת רב פעלים ח"א חלק סוד ישרים סימן יב). עד שמרן זצ"ל פרסם ברבים שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. אני זוכר לפני למעלה מארבעים שנה, כשהיינו עם מרן זצ"ל בכותל המערבי בחול המועד סוכות, והנה באה זקנה אחת עירקית וביקשה ממרן: חכם, אני רוצה ליטול על הלולב. מרן ראה שהיא עירקית, שאל אותה: את תברכי על הלולב? ענתה לו: אמא שלי בירכה, וגם אני מברכת! אמר לה: אם כן לא אתן לך את הלולב! והיא היתה 'עירקית עקשנית' ולא הסכימה שלא לברך, מרן נכנס למכונית ונסע...

לא בשמים היא

יד. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סימן לט, מ, מא, מב) האריך הרבה מאוד בענין זה, אם להכריע ההלכה על פי שו"ת מן השמים, והביא מה שכתב בספר שבלי הלקט (סימן קנז) שאין לפסוק הלכה על פי חלומות. וכן מבואר במסכת סנהדרין (ל.) שהיה עשיר אחד שהשאיר ממון רב ירושה לבנו, ובנו לא ידע היכן אביו המנוח השאיר את הכסף, והנה אביו בא אליו בחלום הלילה ואמר לו שיש סכום כסף גדול במקום מסויים 'תחת הבלטות', אבל אמר לו שהכסף הזה שייך לאנשים אחרים, בבוקר הלך הבן ומצא שם בדיוק את סכום הכסף שראה בחלום. שאל את חכמי בית המדרש, ופסקו לו: דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים. וכל שכן לגבי אשה המברכת על מצוות עשה שהזמן גרמא שלפי דברי פוסקים רבים היא ברכה לבטלה, האם לא נחוש לדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך שפסקו שהיא ברכה לבטלה?! גם הגאון רבי יוסף ידיד הלוי (בספר ברכת יוסף עמ' ד) - היה רב בירושלים לפני כ-70 שנה - כתב לדחות את דברי הרב חיד"א, ופסק שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. ומרן ביביע אומר (שם סימן מב) הביא להקת אחרונים שכתבו שאין לסמוך על דברי שו"ת מן השמים, כי 'לא בשמים היא'. ולכן אם אשה רוצה ליטול לולב תיטול בלא ברכה, למה לה להסתכן בחשש ברכה לבטלה?! לכן יש להזהיר את צבור הנשים שלא תברכנה על לולב וסוכה.

צריך לפתוח את העינים

טו. אחד מקרובי המשפחה שלנו הוא עירקי, ובא אצלנו בחג ונתן לאשתו לברך על הלולב. אמרתי לו: איך אתה נותן לה לברך? אמר לי: כך מנהגנו! 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'? אצלי בבית היא מברכת? שתברך אצלו בבית! אבל צריך שיפתח את העינים ויראה שהוא מסַכן אותה בחשש ברכה לבטלה.

לא חייב לחבר ספר

טז. יש בחור צעיר אחד שכתב חיבור על מנהגי הישיבות בזמננו, וכתב שם שהנשים נוהגות לברך על הלולב. אמרתי לו: האם ראית מה שכתב ביביע אומר בנושא זה? אמר לי: זה ארוך, לא קראתי. אם כן אל תחבר! וכי אתה חייב לחבר ספר?! וכי אפשר לחלוק על יביע אומר בלי לראות מה שהוא כתב?! מרן זצ"ל החזיר עטרה ליושנה, והעמיד את המנהג כפי שהיה לפני הבן איש חי. וכך עלינו לנהוג כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, וכבר אמר רבינו חיים אבולעפיה (הובא בשם הגדולים ערך בית יוסף) - שהיה לפני כ-350 שנה - שמאתים רבנים סמכו את ידיהם על פסקיו של מרן השלחן ערוך, ומי שעושה כפסק מרן הרי הוא עושה כמאתים רבנים.

לא תענה או לא תטעם

יז. אשה השומעת קידוש בחג הסוכות, אם בדעתה לטעום מהיין אין לה לענות אמן על ברכת לישב בסוכה, שהרי אינה חייבת בברכת לישב בסוכה, ויש לחוש באמן זה להפסק בין הקידוש לשתיית היין. ואם תרצה לענות ולא לשתות מהיין הרשות בידה, שהרי מעיקר הדין די במה שהמקדש שותה, אלא שהמסובים טועמים לחיבוב מצוה. ואמנם הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' כא אות ט) סובר שאשה יכולה לענות אמן על ברכת לישב בסוכה שבקידוש, לפי מנהגם - האשכנזים - שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, ומכיון שהיא רשאית לברך, הוא הדין שעונה אמן על ברכה זו ולא הוי הפסק. אבל למנהגנו - הספרדים - שאינה מברכת על מצות עשה שהזמן גרמא, הוא הדין שלא תענה אמן משום הפסק.

גם מילה אחת היא הפסק

יח. יש שרצו לומר לפי דברי החיי אדם (כלל ה סעיף יא) שהסתפק אם מילה אחת היא הפסק, או שעד שלש מילים הוא בגדר תוך כדי דבור, ואם כן יש לומר שאם האשה עונה אמן אין בזה הפסק. אבל במחילה מכבוד תורתו הוא לא ראה את דברי המאירי בספר מגן אבות (ענין א), שמבואר בדבריו שגם מילה אחת היא הפסק. וגם הבאור הלכה (סימן כה סעיף ט ד"ה ואם הפסיק) השיג על דברי החיי אדם מדברי הרא"ש (בהלכות קטנות סוף הלכות תפלין), שגם עניית אמן היא הפסק בין הברכה למצוה. ואם האשה רוצה לענות אמן ולא לשתות מהיין, הרשות בידה לעשות כן ולהרוויח עניית אמן.

אכילת עראי לכתחילה

יט. שנינו במשנה מסכת סוכה (כה.): אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה. ובגמרא (כו.) אמרו שהוא שיעור של אכילת תלמיד בשעה שהוא רץ לבית המדרש ואוכל כמלוא פיו, דהיינו עד שיעור כביצה הרי זו אכילת עראי ומותרת מחוץ לסוכה. דעת רבינו מנוח (בספר המנוחה דף מז סע"א) שלכתחילה אסור לאכול פת מכזית ומעלה מחוץ לסוכה, ורק אם אכל בדיעבד אין בזה איסור. ומרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן סה בהערה הראשונה) תמה על זה, שהרי מלשון המשנה "אוכלים ושותים עראי" משמע שאפילו לכתחילה מותר. וגם במשנה (כו:) הביאו מעשה ברבי צדוק שנתנו לו אוכל פחות מכביצה, ואכלו לכתחילה חוץ לסוכה.

אין לחלוק על הראשונים

כ. לכאורה יש להקשות על מרן זצ"ל, איך חלק על רבינו מנוח, והלא בכמה מקומות בספריו (ע' לדוגמא בדברי פתיחה ליביע אומר ח"א אות ג והלאה) הזהיר שאין לנו לחלוק על דברי הראשונים[2], ואיך בנידוננו חלק על רבינו מנוח?

פשט הדברים יוכיח

כא. הדבר יובן על פי מה שכתב מרן הבית יוסף בתשובת אבקת רוכל (סי' קנה[3]) לחלוק על דברי הריטב"א והריב"ש, וכתב: "ואף על גב שהם בקיאים בפירוש דברי הראשונים יותר מאתנו, מכל מקום לאו קטלי קני באגמא אנן". והלא מרן עצמו כתב בהקדמתו לבית יוסף על דברי הראשונים "קצר שכלנו מהבין דבריהם, קל וחומר להתחכם עליהם ולהכריע בינותם", ואיך בשו"ת אבקת רוכל הוא חולק על הראשונים? וההסבר הוא, שכאשר אחד הפוסקים כותב חידוש גדול שכל הראשונים שותקים ממנו, נראה שהם חולקים עליו, ממה שלא כתבו חידוש זה, ויש לנו לפסוק כרוב הראשונים, ונמצא שאנחנו לא חולקים על אותו ה'ראשון', אלא פוסקים כדעת רוב הראשונים. והוא הדין בנידוננו, שמפשט דברי הראשונים משמע שמותר לכתחילה לאכול עראי חוץ לסוכה. וכן כתב להדיא רבינו ירוחם (נתיב ח ח"ב דנ"ז ע"ג), שמותר לכתחילה לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה, ואם רצה להחמיר על עצמו יחמיר. וכך העיקר להלכה, שמותר לאכול מחוץ לסוכה פירות ואורז וכדומה, וכן לחם עד כביצה. ומי שרוצה להתנהג בחסידות ונמנע שלא לשתות אפילו מים מחוץ לסוכה, הרי זה משובח.

התוספת לא תהיה על חשבון העיקר

כב. כאשר עושים חסידות יש ליזהר שלא יהיה על חשבון לימוד תורה. כגון מי שלומד בבית, ורוצה לשתות כוס קפה שיעורר אותו, ולשם כך הוא יוצא לשתות אותו בסוכה, ויתכן שלא יחזור ללמוד בבית. מי שיכול ללמוד בסוכה כגון שלומד דף יומי וכדומה, עדיף שילמד בסוכה וכך יוכל להתחסד בנקל שאינו שותה מים מחוץ לסוכה, אבל אם הוא נצרך לעיין בהרבה ספרים, ילמד בבית. וכך היה נוהג מרן זצ"ל בדרך כלל ללמוד בבית, כי לא יכל להוציא עמו את כל הספרים, אבל מידי פעם היה לוקח עמו איזו גמרא ולומד בסוכה.