פטירת הורים, פטירת בעל ורעיה וכן פטירה לאחר יסורים קשים –חלק ב’

פטירת הורים

מתוך מכתב שכתב תלמיד חכם [תלמידו של רבי ירוחם הלוי ממיר] לבניו, עוד לפני פטירתו, כדי שיקראוהו לאחר פטירתו (מהספר "עלי שור" ח"א עמוד שג):

אולם עוד דבר ברצוני לומר לכם, הוא אשר הרגשתי כאשר נתייתמתי אני מהורי ע"ה. כל אדם מרגיש בזמן אבלותו דחיפה להתקרב למצוות ומעשים טובים. אפילו פורקי עול שומרים את הקדיש, מניחים טלית ותפילין ומתפללים. ממה נובעת דחיפה זאת? יש לזה טעם עמוק. חז"ל אומרים: שלושה שותפים יש באדם: אביו, אמו והקב"ה. והנה ילד רגיל לראות רק את אביו ואמו, את השותף השלישי איננו רואה. אבל כשהוריו עוזבים אותו והולכים לעולמם, אומר לו לבו, בכח האמונה השורשית החיה בלב כל אדם מישראל, להשליך מעתה יהבו על השותף השלישי! והמחוזק היטב באמונתו, מבין ומרגיש זאת בודאות ופשטות! "כי אבי ואמי עזבוני - וה' יאספני"! זאת האמת, האב הגופני היה רק שליח מאת האב האמיתי שבשמים, ובתום השליחות של האב הגופני, מתקשר הבן בקשר אמיץ עם אביו שבשמים. וטוב לחסות בה' מבטוח באדם! הוא אשר הרגשתי בימי אבלי על הורי ע"ה, וזה אני מוסר לכם ילדי האהובים נ"י. ודעו נא זאת, כי עיקר העיקרים לכל אדם ובכל גיל, ובפרט ליתומים, הוא להתחזק עד מאד באמונה, להרגיש ממש בהשגחתו יתברך, וכיצד הוא יתברך מנהיג ומדריך אתכם כל יום, וממציא לכולכם כל צרכיכם, בגוף וברוח, ומכונן צעדיכם. ולא יחסר לכם מאומה אם אך תהיו חזקים מאד באמונה!

יש לכם אב חי וקיים

קטעים מתוך מכתב תנחומים שכתב תלמיד חכם לאם וילדים שאיבדו את האב:

...יש לכם אב חי וקיים, אשר לא ימוש מכם על כל צעד ושעל! ואמנם, מלבד ההכרה הכללית לכל ישראל, כי בנים אתם לה' אלקיכם, מיוחדת היא אבהותו יתברך שמו לשבורי הלב, מדוכאי השכול והיתמות, שכן כתוב בתורה הקדושה: "כל אלמנה ויתום לא תענון, כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו" (שמות כ"ב), ופירש הרמב"ן: רק אם "צעוק יצעק" אלי בלבד, מיד אשמע צעקתו. איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו. והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו. וזה - בצעקתו בלבד, נושע בה', כי גואלם חזק ה' צבאות שמו, שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם.

...הרי כי אמנם גדול כים שברכם, אך בד בבד קבלתם, את וילדי החמד הי"ו, גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם. יש לכם אב חי וקיים, אשר כל יכול הוא, ומידו הכל, והוא הבטיחכם נאמנה כי מן היום הזה והלאה אינכם זקוקים לדבר. תקראו - והוא יענה, ובו אתם נושעים תשועת עולמים. ועל כן קבלו תנחומים, יקירים אהובים, ודעו בבטחה כי המקום ינחם אתכם, הוא היודע והוא היכול להעלות ניחומים, ומפיו אתם מובטחים לטוב ולנעימים. הוא אביכם מושיעכם, דודכם ומעודדכם. ידו תנחה אתכם וימינו תאחזכם ותוליככם בבטחה במסילת ישרים, עדי תזכו במהרה בתוך כל ישראל לראות בנחמת ציון וירושלים, יקיצו וירננו שוכני עפר, ובערי יהודה ובחוצות ירושלים ישמע קול ששון וקול שמחה, ובא לציון גואל, אמן כן יהי רצון.

הכותב בדמע, בשברון לבב ובצפיית ישועה.

אבל אֵם

הפסוק בתהלים אומר: "כַּאֲבֶל אֵם קֹדֵר שַׁחוֹתִי" (תהלים לה יד). אבלות קשה מתוארת דווקא על ידי "אבל אם" - אבל על אמא שאבדה. מסביר על כך הרב סרנא זצ"ל: במה התייחד "אבל אם" יותר משאר אבילות? נראה שהוא משום שנאמר: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ - כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם" (ישעיה סו יג). רואים אנו שתלה הכתוב את הנחמה באם, ומכאן שהיא מסוגלת לנחם את בנה יותר מכל אדם אחר. כיון שהסתלקה מן העולם, אבדה עמה סגולת הנחמה, שאין לו מי שינחמנו, לפיכך נתייחד "אבל אם" כאבל מיוחד.

ובמה יכולים הבנים והבנות לגמול לאמם יולדתם לאחר שנפטרה? כותב רבנו יונה, באגרת התשובה (דרש השלישי יום ו סימן עט): "עיקר זכותה של אשה לעולם הבא, שבניה עובדים לה' יתברך, ועושים רצונו, ויראים אותו. וכשהיא בבית עולמה, ובניה יש בלבם יראת שמים ועוסקים בתורה ובמצוות, נחשב לה הדבר הזה כאילו היא בחיים ועושה כל המצוות, והיא במעלות עליונות לעולם הבא".

פטירת בעל

בבוא הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל לנחם אלמנה צעירה, אמר: ודאי ישנם האומרים לך שעם הזמן צערך ישָכח, ובזה הם רוצים לנחמך. אך האמת היא שאי אפשר לשכוח, ולכן טעות לומר לך שתשכחי, אלא עליך לחיות במצב זה. אך יחד עם זאת להתחזק באמונה ובטחון בקב"ה, ורק הוא יהיה בעזרך וינחמך.

כותבת אשה אלמנה:

הזדמנתי לאחרונה לביתה של אלמנה צעירה, אם ליתומים רכים. ראיתיה מוקפת ידידות שבאו לנחמה ולעודדה: עליך לקבל את הדין בשמחה ובאהבה וכדו', כל מה שעושה הקב"ה הוא עושה לטובה. הדברים שנאמרו בתום לב, ובמידה רבה של רצון טוב, והרי הם דברי אמת לאמיתה, הסעירו את נפשי. יושבת כאן המסכנה העלובה, שעולמה חשך בעדה, שיד ה' פגעה בה, המומה, כובשת את כאבה בליבה, דוחקת אותו פנימה, בולעת את הדמעות במר נפשה. האומנם אסור לה לבכות?!

עיניה ניבטו בי תוהות ושואלות. עניתי לה מהרהורי לבי, שהרי מנוסה אני בכך, מבשרי חזיתי זאת. אכן פגעה בי יד ה'. הכאב גדול עד מאד. אינני יכולה, ואינני רוצה, להכחיש. זוהי המציאות. ואף את, דעי לך שהמכה קשה עד למאוד! קשה מאוד לשאת את האלמנות! ומותר להכיר בכך. אין בזה חסרון באמונה, ואין זה סותר את הידיעה שכל מעשי ה' הם לטובה. הכל לטובה. גם דוד המלך ע"ה לא נמנע מלומר "גם כי אלך בגיא צלמוות". אכן, שכול ואלמנות הם הליכה בגיא צלמוות, ואף על פי כן: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי". גם בשעות הקשות יותר. נכון, בכל רגע חשתי וחשה אני שהוא עמדי, ידו מחזיקה אותי, מובילה אותי, מנהלת ומנחה אותי למקום מבטחים. אף את, יקירתי, החזיקי ביד ה' המושטת אליך, השעני עליו ושימי בו את כל מבטחך ותקוותך. עוד תווכחי, כשם שנוכחתי אני, ממש על כל צעד ושעל, שה' עמך. ראיתי גילויים מופלאים של סייעתא דשמיא, ואין לי ספק שזה יהא גם מנת חלקך. אבי יתומים ודיין אלמנות יהיה בעזרך, "גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע, כי אתה עמדי".

פטירת רעיה

בגמרא מובא גודל הצער והאובדן בפטירת רעיה. אמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה, כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר (יחזקאל כד טז): "בֶּן אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ". אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו, עולם חשך בעדו, שנאמר (איוב יח ו): "אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ, וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ". רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות [צעדיו נעשים שחוחים וחלשים], שנאמר (שם ז) "יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ". רבי אבהו אמר: עצתו נופלת [נעשה חסר עצה ותושיה], שנאמר (שם): "וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ". אמר רבי שמואל בר נחמן: לַכּל יש תמורה [תחליף] - חוץ מאשת נעורים. (מסכת סנהדרין דף כב)

סיפר הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ''ל, ראש ישיבת פוניבז', שכאשר נפטרה אשתו, שלח לו הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ''ל מכתב תנחומים. וכה היה תוכן דבריו: כדי לנחם את מי ששרוי בצער, יש צורך לחוש את הצער. אך חז"ל אמרו, ש"אין אשה מתה אלא לבעלה". אין אף אחד שירגיש כהוגן את צער הבעל במות אשתו, רחמנא ליצלן. וממילא אין בכח איש לנחמו. רק המקום ברוך הוא יודע ומקיף את גודל הצער, ועל כן: "המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

מעשה ביהודי מתל אביב, שבא ותינה צערו לפני הסטייפלר זצ''ל. סיפר האיש, שאשתו מתה עליו, ונעשה לו מר מאד. נטל הרב את ידו ואמר לו: "אף אני במצב כמוך, אלמן מזה זמן מה, גם לי מר מאד. אמנם מטפלים בי על הצד היותר טוב, אולם אין תחליף למקור".

אחר כך הוסיף ואמר: "חשבתי הרבה על הענין, וראיתי שטבע הבריאה שברא הקב"ה שאין שני בני זוג מתים בבת אחת, אלא האחד מת לפני בן זוגו, והשני שנשאר סובל ממיתתו. ואף אילו היינו נשאלים בזה לרצוננו, לא היינו אומרים אחרת... לפיכך, חייב אותו שנשאר חי להודות לקב"ה על שלא היה הסדר הפוך במיתת בני הזוג". לשמע הדברים התנחם האיש ויצא מעודד. (סיפר הגרמ''מ שולזינגר שליט''א)

פטירה אחר יסורים קשים

כותב הסטייפלר זצ"ל: מחסדי ה' יתברך, שהאדם לפני פטירתו הולך ונחלש, מעט מעט, ומסובל ביסורים, עד שהוא למשא על עצמו ועל משפחתו, עד שבעומק לבבם כמעט מסכימים שטוב מותו מחייו, או שעל כל פנים יש בו צד טוב. ועל ידי זה מופג הרבה הצער והכאב מפטירת אהוב נפשם. והוא גם כן לטובת החולה, אשר בידיעתו שקיצו מתקרב, הוא משתדל לסדר ענייניו ומתעורר לתקן את אשר עיוות בימי חיי הבלו בעולם השפל. וכל אחד לפי ערך מדרגתו ביראת שמים, מתעורר לתשובה. (חיי עולם ח"ב פ"ב אות יט)

מתוך מכתב למשפחה אבלה, בענין הדמעות והתפילות שהתפללו לרפואת הנפטר, בימי מחלתו.

בסדר הסליחות אנו אומרים: יהי רצון מלפניך, שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות, תצילנו מכל גזרות אכזריות, כי בך לבד עינינו תלויות".

כולנו חשים את עצמנו בימים אלה כחיילים אשר שבו מן המערכה, מערכה אשר בה היו לנו שותפים רבים מבני עמנו, אנשים נשים וטף, אשר חברו יחדיו לשפוך תחינה לפני בורא עולם לקרוע גזר דין, אך לא יכולו. מזה שנים רבות לא זכורה לי אישיות שזכתה לתשומת לב כה רבה של גדולי הדור, אברכים ובני משפחותיהם, תלמידים ותלמידות, בתלמודי התורה ובמוסדות החינוך למיניהם. בפי הכל שגורה היתה התפילה: "אבינו מלכנו שלח רפואה שלימה לחולי עמך, ובפרט לחולה..."

חזרנו מן המערכה, לכאורה מנוצחים. לא ולא! בהחלט לא! ...לא נוצחנו. אדרבה, זכות גדולה נפלה ביד המשוועים. וגדולה מכולם - זכותו של מי שעליו התפללו. זכה יקירנו ז"ל לזכות את הרבים בהתעוררות עצומה, בדביקות בבורא יתברך שמו, דביקות שהתבטאה בהתרפקות תוך כדי אמירת פרקי התהלים והתפילות. הוא זכה גם להביא התעוררות גדולה בתשובה, שבאה לידי ביטוי בתעניות ציבור ובקבלות מעשיות להיטיב דרכים ובחיזוקים שונים בלימוד התורה. ובנוסף לכך, מי יודע כמה כפרה ירדה על ידו לעולם. וכן איש אינו יודע כמה גזירות בוטלו בגינו. כל אלה מציינים ומהווים נצחון הטוב על הרע. הטוב ניצח בכך שנגרם ריבוי חיזוק באמונה, קידוש שם שמים ועבודת ה'. על כן נוכל לומר, שאם נגזר עליו מה שנגזר, אשריו שזכה שזכויות רבות וגדולות אלו סללו את דרכו של ידידנו היקר ז"ל, דרך שערי גן עדן, אל מקום מושבם של מקדשי שם שמים ומזכי הרבים. ידוע ידעתי כי דלות מלותי מכדי להביע תנחומים ללבכם השבור, אך לא יכולתי למנוע עצמי מהביא בפניכם את אשר עם לבבי. אם ירצה מישהו לדעת להיכן זרמו הדמעות, ואנה נתפזרו התפילות והזעקות, הרי התשובה: הדמעות החמות התאדו והיו לענני כבוד, אשר חברו יחדיו לזכויותיו הרבות! אלו וגם אלו יעלו לפני כסא הכבוד, וימליצו טוב בעד יקירנו הנערץ והבלתי נשכח, ויביאו אותו אל מקום מנוחתו בגן עדן.