כמה אנשים הפסיקו להרים לי טלפונים אחרי ששידכתי לילדיהם את עסקת חייהם

הפעם נפנה למי שהשידוך עומד עליהם. מבוקרים וכמעט מושמצים לאורך כל הדרך, אך בלעדיהם לא ייכון שידוך. המקצוע: שדכן/שדכנית. ההכשרה: אינטואיציה עצמית פלוס ניסיון אינסופי. הדרך הבלתי נמנעת: מכל מאה או אלף (!) הצעות ואינסוף שיחות מתסכלות, יוצא שידוך אחד. מתמידים: שדכנים בעלי עור פיל, שחרף כל הקשיים משדכים. נופלים: הרגישים שבהם, חלקם בעלי כשרון התאמה מוכח. התוצאה הבלתי נמנעת: הרעיונות ל"שידוך שיכול ללכת" מבוצעים בידי אחרים. מועמדים לשידוכים: מאגרי בנים מישיבות, ולגבי בנות, אין צורך להשיג רשימות. השמות מתגלגלים.

הבעיה הגדולה: חסרים שדכנים! הסיבות: יש מעט מדי הכשרה מסודרת למקצוע כה נצרך, אין תמורה לשעות ארוכות של מאמצים אמיתיים ותיאומים בלתי נגמרים, הציבור בחלקו אינו מפרגן להם (בלשון המעטה). אנשים פונים באופן טבעי לבני משפחה או לצוות בישיבה שיושיטו יד ויקחו על עצמם את המשימה. השטח משווע לידיים נוספות ולהשתלמויות מקצועיות, ועדיין לא דברנו על בעיית דמי השידוך.

חלק מהשדכניות הכרתי בקורסים ייעודיים שמסרתי להן. חלק מוצאות את עצמן באות להתייעץ, או קשורות אלי כשהפניתי אליהן מישהי. במקרה כזה נוצר משולש (צד א' השדכנית. צד ב' אני. צד ג' הבחורה). השידוך מוחזק ומושקע. יש לו יותר סיכוי.

שלום, בוקר טוב. הטלפון מצלצל אצלי מוקדם. הפעם זו רותי, אמא של שרי: רבקה, את חייבת לדבר אתם. מה זה אומר ששרי חיכתה כמעט חצי שעה עד שהבחור הגיע? איך אפשר להשתדך אתם אם זמן הוא לא זמן אצלם?

שרי בת ה-22 נמצאת אצלי בעניינים כמעט חודשיים. הבחורים לא משביעים את רצונה. מבחינתה היא מתכננת לפגוש לווייתנים ומוצאת סרדינים. היא בחורה טובה ואיכותית, עובדת ומרוויחה, יפה, עדינה. גם שתי האימהות נראות מתאימות. מה קורה אתה? הבחור שהצעתי לה הפעם הוא מהשורה הראשונה. לומד טוב, חייכן, חברותי, גבוה. מה הבעיה שלה? הבנות של היום, כלום לא מוצא חן בעיניהן, והן נפגשות ונפגשות בלי הגיון ובלי סוף. מעניין אותי אם היא בכלל רצינית או שהיא משחקת אותה. היו זמנים שגמרתי שני שידוכים בשבוע. כן, לפני 20-30 שנה. היום זה לא כל כך הולך. הדור השתנה. אז, הבנות היו הרבה יותר רציניות וממוקדות, ושמעו מה שההורים אומרים להן. היום? הן חושבות ושוקלות ומתקשקשות על שום דבר.

אתמול הפגשתי בת 29 שלומדת טיפול משפחתי. היא לומדת וקוטפת תארים. אך הוא? מבחינתה, אם הוא לא לומד מלא מלא – זה לא בשבילה. טוב, היא צריכה לפרנס בית של תורה. היא זקוקה לכל התכנים הנדרשים במחשב (שהיא לא מסכימה שהוא יראה). איך להתאים לה? מבחינתה שיעברו עוד שנים, העיקר שהיא תמצא בסוף בדיוק בדיוק מה שהיא מחפשת. ואם לא? אז לא. מניסיון, הבנות שננעלות על סגנון מסוים, מסתתרות מאחוריו כדי למלט את עצמן. האם יש לה קושי להחליט שהיא מעוניינת להתחתן? אולי היא לומדת יותר מדי ומרגישה בגג העולם?

או בת ה-26 שניסיתי להפגיש עם בחור מישיבה פחות ידועה. הייתם צריכים לשמוע את תשובתה. "אני? מהישיבה הזו? השתגעתי?". אחר כך אמא שלה התקשרה לגעור בי על הרעיון הנואל. כי אם היא לא תקח מישיבה ידועה, מה היא תספר לכולם? ואיך היא תעמוד מול העיניים של המתעניינים?

(צילום: shutterstock)

והנה, נזכרתי גם בבת שאין לה אפשרות לגור בבית. משהו שם השתבש. היא גרה אצל משפחה. כל בחור שהיא פוגשת היא מורידה. למה? מבחינתה המראה שלו, השפה שלו, המשפחה שלו וכו' וכו', לא ברמה. האם מישהו מחכה לה בסיבוב? או אולי היא מנותקת משהו מהמציאות?

מה יהיה הסוף של זה? אני מתאמצת והורסת את עצמי בהתאמות מתאימות. אך בעוד שפעם קבלתי מחיאות כפיים על כל הצעה, היום אני מבוזה. אומרים לי "שקר דובר כסף נוטל". מה אני צריכה את המקצוע הזה? מה הוא נותן לי מלבד כאבי לב?

לא סיפרתי לכם, אך יש לי חוש מיוחד להתאמה. בשנים הצעירות שלי השידוכים רצו. תמיד שמעתי את המילים, כזה רעיון? איך חשבת על זה? אני גם אחת שלא מתייאשת מהר. יש לי סבלנות של ברזל. היו זמנים ששיחות טלפון עלו הון, ואז בעלי היה צוחק בסוף החודש ואומר: הדבר הכי בטוח שקרה החודש זה התשלום הגבוה לבזק. היום זו לא בעיה. הדבר הכי בטוח שקורה היום הוא כאבי הלב שלי על שידוכים נפלאים שלא מתממשים בגלל שיגעונות של בני אדם.

לפני כמה ימים התקשרה אלי אמא אחת בבקשה לעזור לה. אינני זוכרת מה עניתי, אך פתאום היא התחילה לצעוק עלי כאילו שאני חייבת לה משהו. "את שומעת אותי, או לא?". לא האמנתי לעצמי שאגיע לרמה כזו של דיבור. הקשבתי, אין ספק, וידעתי באותו רגע שגמרתי עם האשה הזאת. עם כל הכבוד, היא עברה פה איזה שהוא גבול.

ובכן, חזרתי לאמא של הבחור שהצעתי לשרי. היא סיפרה שהבן הגיע מחוץ לעיר, ואיכשהו האוטובוס התעכב. יכולתי להבין אותה. התחלתי לחשוב איך אומרים זאת לרותי (אמא של שרי) בלי לגרור ויכוח נוסף. ואז היא פתאום אמרה, תבררי ברור כמה שרי מרוויחה. הרי היא רוצה את מוישי בגלל שהוא איכותי. בואי נראה אם השידוך יכול לעמוד. מה אומר לכם? הגענו לסחר מכר. כל צד ינסה עכשיו לשלם פחות ולהוציא יותר מהצד השני.

ואז הרהרתי לעצמי בעצב, שבשידוכים שאני עושה עפים לפעמים סכומים אסטרונומיים. היא רוצה שהבן המוצלח שלה יקבל מישהי מסודרת בעבודה, ואין לי עניין להכניס לכאן את שיקולי הדירה. אך האם היא יודעת שהיא תצטרך לשלם לי דמי שידוך?

עשיתי הרבה שידוכים בחיים. הן יש לי כישרון לכך, אך תופתעו כמה אנשים הפסיקו להרים לי טלפונים או לראות אותי ברחוב אחרי ששידכתי לילדיהם את עסקת חייהם. מה בדיוק הם חושבים? לחסוך עלי? איך מישהו יכול לעמוד בחופה ולחתן את הילד מתוך אמונה שהכל משמים, ולא לשלם חוב כזה? נעזוב כרגע את אלו שפתאום בסוף השידוך, ולא בתחילתו מבקשים הנחה. סליחה, יש מחיר בשוק. ולומר את האמת? אני עובדת פי מאה יותר ממה שהם חושבים. על מה עלי לתת הנחה? אך לא עליהם טענותי. הם לפחות מבינים שיש לכל שרות מחיר. אך מה עם אלו ששכחו ולא נזכרים לעולם? נא להכיר. אני הכושי שעשה את שלו. הכושי שעוד מעז לבקש תשלום?

יש גם חשבונות שמים, שלא בדיוק קשורים אלי. לפני כשנתיים דפק לי בדלת אברך צעיר. כמעט לא הכרתי אותו. רק כשהוא התחיל לדבר נזכרתי. כן... הבן של שושני. השידוך שלהם לא היה פשוט. שושני אמרה לי שהצלתי אותם. אמרה, אמרה. ואז היא שכחה אותי לגמרי. אפילו הזמנה לחתונה היא לא שלחה. האם מילות התודה שלה היו התמורה לשידוך? הוא סיפר שמאחר שאשתו כבר מספר שנים לא יולדת, הם (הזוג) החליטו, בלי לידע את אמא שלו, לאסוף כסף, גם אם לא קל להם, ולשלם את החוב. שילם, התנצל והלך. איחלתי לו את כל האיחולים שבעולם. שנה אחר כך הוא לא שכח ליידע אותי שאשתו עומדת ללדת. האין זו יד ה'? הגידו?

לקחתי פסק זמן של מספר ימים. הלילה חלמתי פתאום על אמא שלי. מזמן לא חלמתי עליה. היא נראתה לי מודאגת. התחלתי לבכות ואמרתי, "הוי אמא, הם לא משלמים, הם שוכחים...".

"אבל אני לא שוכחת אותך, רבקה'לה שלי... (כך היא היתה תמיד קוראת לי) ה' ישלם לך, תראי...".

"הם לא יודעים כמה זה קשה...".

"אבל אני יודעת... אל תפסיקי לשדך... את עושה עבודת קודש".

 פתאום נרגעתי, אך מתוך שינה צלצל הטלפון ללא הפסקה.

הרמתי בלי משים. עכשיו הקול שלה חדר לי לתוך החלום. "רבקה'לה?". רגע, אמא מתקשרת אלי? זה לא יתכן. "מי זאת?", שאלתי בבהלה. "את כבר  לא מזהה?". פתאום התעוררתי לגמרי, ואמרתי: "רותי?" רציתי לשאול למה היא מתקשרת אלי לתוך החלום, אך היא הקדימה ואמרה בקול מלא שמחה, מזל טוב! ישבנו אתמול יחד בוורט, מאד מאוחר, וסיכמנו הכל. לא רציתי להפריע, אך תדעי שאת הראשונה בסדרה הבוקר. ואז אינני יודעת מה קרה לי. אמרתי לה: "את יודעת כמה זה היה קשה?", והיא עונה לי, כאילו שאני עדיין בחלום: "אני יודעת... הלא עברנו יחד את השידוך... התשלום יסודר. אל תדאגי, אך עשי לי טובה ואל תפסיקי לשדך...". שוב המילים של אמא.

האמנם הקב"ה מבקש ממני בדרך הזו לא ליפול ולא להתייאש?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכיםhgoldberg10@gmail.com