שומרים על קשר: פעולות לעילוי נשמת הנפטר

אחת הנחמות הגדולות, אשר קרובי משפחתו של הנפטר יכולים להתנחם בה, היא העובדה שהם עדיין יכולים לסייע לו. ובכך בעצם יכולים לחוש במוחשיות את העובדה שנשמתו חיה וקיימת, והם שומרים עימו על "קשר רוחני".

למה הדבר דומה? לאם אשר שלחה את בנה ללמוד מחוץ לארץ, באופן שלא יוכלו להיפגש ולשוחח עוד לעולם. כמובן שהאם כואבת עד מאוד על הפרידה הקשה. ואולם יש לה נחמה גדולה, והיא - בכך שיש לה אפשרות לשלוח לבנה חבילות בדואר. ואכן בכל שבוע ושבוע היא טורחת ומכינה בעבור בנה חבילה של מטעמים ומאכלים אשר הוא אוהב, בגדים, וחפצים נוספים שישמחו את ליבו. בכך היא מוצאת נוחם רב על הפרידה הקשה.

כך, קרובי הנפטר, ובפרט בניו ובנותיו, יכולים ואף חייבים לשלוח בעבור יקירם "חבילות" אשר ייטיבו עמו מאוד בעולם האמת. מלבד שהם מיטיבים לנפטר, הרבה מכפי שאנו יכולים לשער, הרי זו הטבה ונוחם להם עצמם, בכך שהם יכולים להועיל ליקירם.

ה"סבא מסלבודקא", בתוך השנה לפטירתו, התגלה בחלום לבנו וביקש ממנו: "שלח לי חבילות!", הכוונה היא כמובן לחבילות של תורה ומעשים טובים, חבילות של קדיש ומשניות. כל אלה גורמים לנפטר נחת רוח שאין לשערה. בזה ימצאו המתאבלים תנחומים, בהווכחם שהקשר עדין קיים, וכי בידם להביא תועלת לנפטר, תועלת אשר לא תסולא בפז.

"ברא מזכה אבא"

כאמור, הכח הגדול ביותר לעזור לנפטר - הוא בידי בניו ובנותיו, כפי שאומרת הגמרא (סנהדרין קד): "ברא מזכה אבא" [בן מזכה את אביו], כלומר כל מצוה שעושה הבן [או הבת] לאחר מיתת אב או אם נזקפת לזכותם ומעלה את נשמתם בגן עדן.

כותב השל"ה: "ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנם, ומתיר אותו מן היסורים, אלא אף זו, שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחיצת הצדיקים, כמו שמובא בזוהר (סוף פרשת בחוקותי): "בן יכבד אב" - אף על פי שמת, מחוייב יותר לכבדו, שאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו. אבל אם הבן הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתוקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם, ומכבד אותו גם בעולם הבא, והקב"ה מרחם על האב ומושיב אותו בכסא הכבוד. והנה אם יפה כח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה, להכניסו לגן עדן, קל וחומר שיפה כוחו לגרום לאביו שלא יהיה נידון בגיהנם וביסורים.

כהמשך לדבריו, אומר החפץ חיים: "יתאר האדם לעצמו כאילו הוא מושלך בתוך האש, או מיוסר בשאר יסורים קשים. מה היה עז חפצו ותשוקתו שבניו ייחלצו לעזרתו ויושיעוהו מצרתו! ומאידך, יחשוב עד כמה היה מוסר הוא את נפשו כדי לחלץ את אביו מצרה. מתוך כך יתעורר לעשות למען נשמות אביו ואמו להצילם מעונש עוונותיהם המר על ידי מעשיו הטובים".

אומר ה"פלא יועץ": "ועיקר הכיבוד הוא, שיהא מכבדו במותו, וכל אשר בכוחו לעשות לו נחת רוח יעשה מידי יום ויום... "כי כן ראוי לבן, שכל ימי חייו יהיה דיוקנו של אביו חקוק בפניו, וידמה כאילו הוא צועק מרה מתוך אש להבה ואומר 'בני ידידי, חנני חנני, הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי'. ואף אם חושב הבן שאביו צדיק גמור, ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאילו נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו, בעבור תברכהו נפשו... ומה טוב שיהיה שגור בפיו לומר יום יום: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה טוב אשר אני עושה, בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה, ויהיה הכל לזכות ולמנוחה ולעילוי נפש רוח ונשמה של אבי ואמי, וחמי וחמותי. יהי רצון שתהא נפשם צרורה בצרור החיים. ובזה ישא ברכה מאת ה' ומנפש הוריו".

ממכתבו של הרב יחזקאל לוינשטיין לבתו ונכדיו, אחר פטירת אביהם:

רוב תנחומים וברכה לכבוד בתי היקרה תחיה, ולבניך היקרים הי"ו.

בני היקרים יחיו, אין עתה עלינו מה לעשות, אלא רק לקבל משפטי ה' באהבה. לא נברא האדם עבור חיי העולם הזה. העולם הזה נוצר עבור כל השבעים אומות, עבורנו נועד העולם הבא, נצח נצחים.... עתה, נכדי היקרים, מחובתכם להשתדל עבור אביכם ע"ה, אשר מסר זמנו ועתו עבורכם, ולעסוק בתורה ובמצוות, כי בזאת תזכו את אביכם ע"ה. אנא גמלו לו בזאת שתפילתכם תהא בכוונה, כן אמירת הקדיש תהא בכוונה. דעו לדעת את הפירוש הנכון של הקדיש. כן ללמוד משניות בכל יום עבור נשמתו הקדושה. לא תתעצבו על נפשכם, אלא עסקו בתורה מתוך שמחה, כי יש לנו אב רחמן שבוודאי ירחם עליכם, ובזה תשמחו את אמכם תחיה. אל נא תעסיקו זמנכם, אלא בתורה. כן השתדלו ליתן צדקה עבור נשמתו הקדושה. אנא כתבו לי מכל הנעשה אצלכם, כי מצפה אני לזאת, כי ה' יתברך לא יעזבכם כי הוא אבי יתומים ואלמנות.

אביכם המתנחם והמצפה לראות ישועות ה'.

מתוך מכתב תנחומים ששיגר הגאון רבי ירוחם הלוי זצ"ל (מודפס בספרו "דעת חכמה")

...המיתה אינה אלא כהעתקת מקום מגורים מעיר לעיר, ולא יותר. זוהי האמת לאמיתה. אביך ז"ל לא מת חס ושלום, אלא חי הוא, ואין זאת כי אם העתקת מקום. המבין ויודע דקות העניינים, יודע ומבין שאדרבה, כעת הוא קרוב יותר, ונמצא עמנו יותר מאשר בחייו, לפי שאין שום דבר חוצץ לפניו. על זה הצטווינו "מכבדו בחייו מכבדו במותו", הוא חי וקרוב ונמצא עמנו תמיד. ובכן עלינו להתבונן בזה תמיד, ולזכור אותו לבל נשכחהו, לחשוב שהלך מאיתנו ומת הוא ח"ו. הכל כמקודם! אתה באמריקה, והוא היה באירופה בריחוק מקום ממך. גם עכשיו הוא נמצא כמקודם בריחוק מקום ממך, ואיך נשכחהו?! ... ובכן הצטוו בני וקרובי המת להתבונן תמיד במצבו, ושהוא מחכה בשמים למעשי הבנים, שכן רק זאת היא זכותו שם, ורק המה מצילים אותו מיום רעה. זהו ענין הקדיש שמובא בשלחן ערוך שנתקן לקטנים. אוי ואבוי לו לנפטר אם יעשו בניו מעשים רעים, חס וחלילה. אילו היו הבנים המאמינים מציירים עובדות אלו לעצמם ומתבוננים בהן, היו עוסקים כל ימיהם במצוות ובמעשים טובים, אך ורק מתוך אהבת בן לאביו. ומי יוכל לשער הזכות הגדולה שבלימוד התורה של בנים, וחלילה להיפך, ביטול תורה של בנים? מוצא אני חובה לעצמי מרוב אהבתי אליך, כידוע לך, לעוררך על כך, ולבקש ממך רחמים גדולים שתדאג עבור אביך ז"ל יותר מכפי שדאגת עבורו בהיותו בחיים. התבונן במצבו הנורא... עיניו נשואות רק לכם, בנים אהובים וחביבים! בכל יום ויום ובכל רגע ורגע תוכלו להצילו מבור שחת, חס ושלום, ולהעלותו למקום עדן ועונג. דאגה זו ערכה גדול לאין ערוך ממה שדאגת לו בחיים בשולחך לו כמה דולרים. תמיד תהיה חרדת רבן יוחנן בן זכאי לפניך, שאמר, שכל הצער והתענוגים שבשמים נצחיים המה (ברכות כח), ואיך אם כן לא יחוסו בנים על האבות?!

העזרה הגדולה ביותר

הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל סיפר, שבימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רבים משכניו רעבו ללחם, שלחו לקרוא לבניהם שלמדו בישיבות, כדי לשאת בעול פרנסת המשפחה. לרבו היו אז שבעה בנים שלמדו בישיבות, אך הוא ורעיתו הרבנית ע"ה נמנעו מלהפריע להם בלימודם, ואף אחד מהם לא נקרא לשוב לביתו. השכנות, שראו את מצב הרעבון בביתם, פנו לרבנית ושאלוה: "מדוע הנכם מתייסרים כל כך, ועטופים ברעב? קראו לשנים או שלושה מבניכם שיבואו להשביע רעבון ביתכם". השיבה להם הרבנית בעוז ואמרה: "עכשיו אינני רוצה שהבנים יעזרו לי, כי יבוא זמן שבו אהיה זקוקה מאד לעזרתם בעולם האמת. לכן אני רוצה שכעת ישארו בישיבה, כדי שיוכלו לעזור לי אז, כשאצטרך לעזרתם".

מתוך צוואתו של הגאון הרב לייבצ'יק ברוידא [אח הסבא מקלם] (כתבי תלמידי הסבא מקלם עמוד רמח)

...ועל כן אתם, בניי החביבים לי כבבת עיני, ציירו נא ברעיונכם ציור פשוט: אם בן יראה אחד המכה את אביו מכות נוראות, מענה ומיצר אותו ביסורים קשים, חלילה, הלוא אף איש פשוט שבפשוטים, בלי ספק, לא יוכל להתאפק לעמוד מנגד! ולא די בהונו ורכושו, כי גם ימסור נפשו להציל את אביו מידו. ובפרט אתם, בני הנכבדים החמודים, אשר מעודי טיפחתי וריביתי אתכם בישיבות על ברכי התורה והיראה, ומסרתי נפשי עליכם, גם בהוצאות גדולות להוציא אתכם מיד האומות, למען תוכלו לעבוד את הבורא יתברך, ונפשי קשורה בנפשכם בעבותות האהבה, בודאי לא תעמדו מנגד במקום שתוכלו להציל מצרה את אביכם החביב לכם, ... ובמה תוכלו להוציא את אביכם מהצרה הזאת? רק בעסק התורה ובמעשים הטובים. וכל מה שתתנו צדקה ותעשו מעשה טוב, תאמרו נא גם בפיכם, לפחות שנה ראשונה: "הנני עושה דבר זה עבור נשמת אבי", ואני מבקש מכם, שתקראו הדברים האלה מדי יום ביומו בחודש ראשון, ואחר כך עד כלות השנה, לא פחות מפעם אחת בשבוע, ואחר כך לעיתים, למען לא תשכחו את אביכם מלבכם כל ימי חייכם לאורך ימים.

משנה - נשמה

אומר השל"ה הקדוש, כי "משנה" אותיות "נשמה", ויש כח גדול בלימוד המשניות לעזור לנשמה ולהעלותה למקום גבוה.

רבים מגדולי ישראל, בצוואתם, בקשו מבניהם, מתלמידיהם ומחבריהם, שילמדו משניות לזכותם ולעילוי נשמתם. הגאון רבי עקיבא איגר כותב בצוואתו: "אם אגווע, יודיעו את פטירתי בעיתונים, עם ההערה שהריני מבקש את תלמידי וחברי ללמוד במשך השנה הראשונה כל יום ויום פרק אחד משניות, לזכות את נשמתי. וכן ביום היאהרצייט בכל שנה ושנה".

קדיש

ידועה ומפורסמת מעלת ה"קדיש" אשר אומרים הבנים לעילוי נשמת הוריהם. אמירת הקדיש הינה הכרזה רבתי, בקהל עם, של קידוש שם שמים, שיהיה שמו של הקב"ה מהולל בעולם כולו. ובכוח הקדיש הנאמר ברבים, פודה הבן את אביו ואמו מן הגיהנום, ומכניסם לגן עדן. ועיין להלן בהרחבה בשער ההלכה (עמוד 237) במעלת אמירת הקדיש.