אל תדאג, בעלי, אני אמשיך להילחם עלינו

בעלי, חצי שלי,
כן אני כותבת לך עוד מכתב.
עדיין לא הגעת אלי.
הלב שלי עוד לא שלם,
הכאב שלי עוד לא נרפא,
הדמעות עדיין זולגות.
והגעגוע, אתה שואל? גם הוא תפס לו מקום, ורק מתעצם בתוכי.
איך אפשר להתגעגע למישהו שלא מכירים?
גם אני לא הבנתי עד שזה קרה...
אתה פשוט חסר לי.
חצי שלי,
יש לי היום יום הולדת.
יום הולדת בלי עוגה, בלי נרות, בלי בלונים, בלי חגיגה. אני עוד מחכה למתנה שביקשתי מהשם שנה שעברה, אותך.
אומרים שלהזמנה מיוחדת לוקח זמן להגיע, אבל האם לא חיכיתי מספיק?
אני יושבת עכשיו לבד, כולם כבר ישנים. כל כך רוצה שתשב פה לידי, שאשתף אותך, שתרגיע אותי, שיהיה מי שמבין.
אך מה שנשאר לי זה לכתוב לך.

יקר שלי,
עוד שנה עברה עלי. עוד שנה שבה שואלים אותי כמעט כל יום אם כבר יש לי בשורה משמחת.
עוד שנה בה הייתי בחתונות ובבריתות, וכולם דאגו להגיד לי בקרוב אצלך, ו"חידשו" לי שאין בחור מושלם.
עוד שנה כמעט בלי הצעות.
עוד שנה שבה ההורים שלי דואגים להזכיר לי כל הזמן שהם לא נהיים צעירים מיום ליום, וגם אני לא.
עוד שנה שבה לרוב החברות שלי אין זמן לדבר ולהיפגש איתי, כי הן נשואות ועסוקות עם הילדים, ואומרות לי – כשתתחתני תביני.
עוד שנה בה קיבלתי עצות מאנשים טובים עם כוונות טובות, כוונות ששברו לי את הלב.
נכון, חברה יקרה, חלום חיי להיות אמא, אבל לא מתרומת זרע של אדם שאיני מכירה, אדם שלעולם לא יהיה אבא לילדי, האב שאני מייחלת לו עבורם.
נכון, שכן יקר, אני משתוקקת להתחתן, אבל זה לא אומר שאתחתן עכשיו עם הבחור המוזר שהצעת לי, זה שלא מתאים לי בשום קנה מידה. לא להתאמלל ביקשתי.
נכון, אנשים יקרים, חפצה נפשי להקים בית אך לא במחיר של להוריד מצניעותי. לא אטוס לחפש אותו בחו"ל, לא אעבור ניתוחים מיותרים, לא אהיה מי שאינני.
אם אזדקק לעצותיכם, אבקש אותן.
תאמינו לי, אני משתדלת מספיק.
עוד שנה עברה, שנה בה עשיתי כל כך הרבה סגולות, זעקתי כל כך הרבה תפילות, הייתי אצל כל כך הרבה צדיקים, הזלתי כל כך הרבה דמעות.
עוד שנה בה אני חוגגת יום הולדת בלעדיך... טוב, לא ממש חוגגת.

אבל זו רק שנה אחת.
בעלי שלי, אין לך מושג מה אני עוברת. קשה לי כ"כ. לפעמים אני מרגישה שאני מתפרקת, אבל אוספת את עצמי מחדש... בשבילך.
הלוואי שהיית כאן איתי עכשיו.
הלוואי שהניסיון הזה היה כבר נגמר,
והדמעות שזולגות לי עכשיו –
הלוואי שיכלת לנגב אותן, ורק ללחוש לי לרגע שהכל יהיה בסדר. שאתה קרוב. שאני לא מחכה סתם. שגם אני חסרה לך.
אני משתדלת להתחזק באמונה, באמת משתדלת להישאר חזקה. אבל לפעמים, לפעמים אני נשברת.
לפני כל פגישה אני מתארגנת, חושבת על שאלות לשאול ונושאים לשיחה, מתלבשת יפה ומתאפרת, לפעמים גם נוסעת רחוק.
יודע בשביל מי?
רק לכבודך, חצי שלי.
אבל אתה לא מגיע.
אני לא יודעת למה,
זה נשגב ממני.
ואז אני חוזרת הביתה,
כואבת ומאוכזבת, אבל מחייכת להורים שלי, שלא ידאגו.
שלא יביטו בי שוב במבט הזה שאומר "אמרנו לך". שאמא לא תבכה לי שוב.
ואז אני מחליפה לפיג'מה,
נכנסת למיטה, קוראת קריאת שמע, מחבקת את הדובי ההוא שקיבלתי מזמן ליום הולדת, ובוכה... כ"כ בוכה...

אני מודה, אני מפחדת.
מתה מפחד.
אולי פספסתי את הזיווג שלי?
אולי מישהי אחרת לקחה לי אותך?
אבל איך זה יכול להיות? אתה שלי.
אל תדאג, צדיק שלי,
אני לא נכנעת. אני אמשיך להילחם עלינו.
אמשיך להתפלל.
אמשיך לעשות סגולות ולהתחזק.
אמשיך לחכות לך.
ואתה תגיע. אתה חייב.
ואל תשכח להביא מתנה,
בכל זאת יום הולדת.

שלך, אשתך,
נועה

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.