"ואז, תוך כדי הצעקה, ראיתי את סבא שלי שנפטר"

גלעד שושן הוא צלם וכתב בערוץ 10. מתוקף עבודתו הוא סיקר לא מעט תאונות והתרחשויות שונות, אך אף פעם הוא לא שיער שהוא בעצמו יהיה במרכזה של דרמה מעוררת בעתה. הוא גם לא העלה בדעתו שהחוויה הזו תשנה את הסתכלותו על העולם ותוביל אותו לשינוי בחייו.

"הסיפור שלי מתחיל למעשה כבר בהיותי ילד", הוא מציין,  "גדלתי במשפחה מסורתית, עם שני סבים דתיים מאוד. עם סבא אחד היה לי קשר הדוק שכן הוא התגורר בקריית שמונה בסמיכות לבית הוריי, שם גם אני גדלתי. סבא הגיע ממרוקו והקים בקריית שמונה בית כנסת שהוא התפלל בו בקביעות, גם בימי הקטיושות והמלחמות שהיו בעיר.

"סבא היה ידוע כצדיק גדול, בכל פעם שהגעתי לבית שלו ראיתי אותו לומד, אני יודע שאנשים רבים היו מגיעים אליו לעתים קרובות כדי שיברך אותם. באחד הימים כשפרצה שריפה בבית הכנסת סבא קפץ לאש כדי להציל ספרי תורה. כיום בית הכנסת עדיין קיים וקרוי על שמו – 'חברת השלום' על שם רבי יעקב שושן.

"כשהייתי בן שתים עשרה", מספר גלעד, "סבא כבר היה בא בימים, הוא ישב בכיסא גלגלים ועליי, כנכד הבכור במשפחה, הוטלה המשימה לקחת אותו בכל שבת בבוקר לבית הכנסת. המשמעות הייתה שאני מוכרח להיות בביתו של סבא בכל ליל שבת, כבר מהשעה שש בערב.

"באותם ימים", הוא נזכר, "זה מאוד עצבן אותי – הרי עכשיו יום שישי ואני רוצה להיות עם חברים, וגם בשבת בבוקר – אני לא רוצה להשכים כדי ללכת לבית כנסת. עשיתי את זה כי לא הייתי לי ברירה, אבל כיום, במבט לאחור, אני יודע שזו הייתה זכות גדולה וזה ללא ספק השפיע עליי עמוקות".

הסבא רבי יעקב שושן זצ״ל

"פתאום ראיתי את סבא"

חלפו שנים ובשנות הבגרות מציין גלעד שהוא כפר בכל. "הבית שלנו אומנם לא היה דתי, אך הייתה בו הרבה מסורת, אבל אני הרגשתי שאני לא מאמין בכלום, הייתי אתאיסט, בעוונותיי גם לא שמרתי יום כיפור״.

אבל המאורע המשמעותי והבלתי נשכח בחייו התרחש לפני כעשר שנים, כאשר הוא ואשתו טסו לטיול בתאילנד עם זוג חברים – ניסים ואודליה שהיו בירח הדבש שלהם.

"במהלך הטיול עלינו למעבורת שיצאה מקופיפי לאי אחר בדרום תאילנד.  בערך עשר דקות אחרי שיצאנו להפלגה, באזור שנקרא מאיה ביץ', התחילו פתאום לרדת גשמים חזקים והים נהיה סוער. אחרי דקה הרגשנו שהמים נכנסים לספינה, העוגן נפל והיא התחילה לשקוע.

"אשתי ואני היינו בקומה התחתונה של הספינה", הוא מוסיף, "וניסים ואשתו היו בקומה העליונה. פתאום הגיע גל גדול שהפך את האנייה. באותו רגע קלטתי שהדבר שהכי נכון לעשות הוא לקפוץ למים, אז אני זוכר שבעטתי באשתי בכל הכוח כדי לדחוף אותה לירכתי האנייה, מעל חלונות חדר המנועים שהעלו עשן ולאחר מכן קפצנו יחד לתוך הים. מי שקפץ אחרינו היה אדם ברידיצ'בסקי שלמרבה הצער נפצע קשה ממנוע האנייה. הוא היום אגב ספורטאי מצטיין שהיה באולימפיאדה.

"מצאנו את עצמנו בתוך הים כשאנו יודעים שכל הדרכונים, הכסף והמצלמות שהבאתי מתוקף היותי צלם - כולם נותרו על הספינה והדבר היחיד שיש עלינו אלו חגורות ההצלה. גם זה אגב נס גדול, כי ממש כמה דקות לפני שהאנייה טבעה אשתי ביקשה ללבוש את החגורות. היינו כמעט היחידים עם חגורות הצלה.

"שחינו בתוך המים עם גלי ענק שכמעט מטביעים אותנו. שחיתי כמו כלב, הרגשתי שהכוחות שלי כמעט נגמרים".

באותם רגעים אומר גלעד שהוא היה סמוך לאשתו, אך הם לא ידעו מה קורה עם זוג החברים שלהם ולכן תוך כדי שחייה הם צעקו: "ניסים! אודליה!" "אבל בסופו של דבר הבנו שאין לנו שום דרך לעזור להם כשאנחנו בעצמנו גם בסכנת חיים"

והצלת החיים שלהם הייתה משימה מורכבת, כי בסמוך למקום בו טבעה הספינה היו צוקים עם שוניות חדות. חדר המנועים באנייה החל להישרף והיה עליהם להתרחק מהאזורים המסוכנים ומהגלים הגדולים של הסערה שגם חגורות ההצלה כמעט ולא עמדו בהם.

(צילום: אייל מרגולין-ג׳יני)

מה עובר בראש בכאלו רגעים?

"בשניות הראשונות בהן האנייה טבעה והיינו בקומה התחתונה חשבתי שאין לי סיכוי. הרגשתי ממש כמו בטיטאניק, מכל מקום רק ראיתי אנשים שנופלים מהאנייה וצוללים, כמו דגים בתוך המים, מנסים לברוח ולהימלט.

"גם כשהיינו בתוך המים הרגשתי שאנחנו על סף המוות, כי מכל עבר נפלו עלינו חפצים מהאנייה – תיקים, בלוני חמצן ומקרר. אני זוכר שתוך כדי שחייה כיסינו את הפנים בידיים, מחשש שיפגע בנו משהו.

"הרגע הראשון בו הבנתי שיש תקווה היה כשגיליתי שבסמוך אלינו עוברת סירה מהירה של תאילנדים שהיו עליה הרבה תיירים. אחד האחראים ניסה לזרוק אלינו גלגל הצלה. היינו במרחק של 300 מטר, אבל הוא פחד להתקרב, כי זו הייתה סופה רצינית וגם כי ידוע שבאזור בו סירה טובעת נוצרת שאיבה. הוא ניסה להשליך כמה פעמים ולא הצלחנו לתפוס. בפעם האחרונה הוא כבר סימן לנו שהוא לא יכול. צעקנו והתחננו, אני לא יודע אם הוא שמע, אבל הוא זרק שוב ואז תפסתי את הגלגל ברגעים האחרונים בחוט שכרוך מסביבו, נתלינו עליו יחד וכך הוא משך אותנו והגענו לאנייה.

"אשתי עלתה ראשונה ואחר כך עליתי אני. זה היה כאמור בתקופה שבה אני כבר לא אכלתי כשר ולא האמנתי בכלום, אבל ברגע בו עליתי לאנייה צעקתי בקול צרוד: 'שמע ישראל' ובכיתי".

קולו של גלעד רועד כשהוא נזכר באותם רגעים מטלטלים: "פתאום, תוך כדי צעקה, ראיתי את סבא שלי ע"ה כשהוא נמצא על האנייה, עם השיער הלבן והעיניים הכחולות שלו. וכשראיתי אותו הבנתי שזה לא סתם שניצלתי. זכות אבות עמדה לי. אני זוכר את המבט המופתע של אשתי כשצעקתי 'שמע ישראל'.

"זו הייתי סיטואציה לא רגילה – אנחנו רטובים ומטפטפים, התאילנדים מסביב מביאים לנו מגבות וכל התיירים שעל האנייה דואגים לנו, ואני תופס את הראש ובוכה, לא בגלל עצמי ובגלל שניצלנו, אלא בגלל שראיתי את סבא. את סבא שלי".

"לא הסכמתי לעזוב את ניסים"

למעשה, בטביעת המעבורת היה גם נס גדול, שכן כפי שמציין גלעד – כל הישראלים האחרים שהיו עליה, מלבד אחד – ניצלו. "היחיד שנהרג הוא ניסים, חברינו הטוב. זו הייתה באמת טרגדיה גדולה, אבל בתחילה עדיין לא ידענו על כך. כשהגענו ליבשה ראינו שכבר יש שם עוד ישראלים שחולצו. התאספנו מיד וניסינו להכין רשימה כדי לבדוק אם מישהו נעדר. לא הכרנו אחד את השני אז כתבנו על פי הזיכרון – הג'ינג'ית עם הגבס על היד/ הזוג עם הילד/ זוג תיירים מסין. כל אחד תרם את השמות שהוא זוכר וכשהם הגיעו סימנו 'וי' ונשמנו לרווחה.

"בינתיים לקחתי על עצמי את המשימה להודיע לשגרירות על הטביעה. הלכתי לבית מלון קרוב וביקשתי לשוחח עם השגרירות. התקשרתי וענה לי אחד מהתאילנדים. אמרתי: 'שלום, קוראים לי גלעד שושן, אני האחיין של בחור שעבד בשגרירות בתאילנד בעבר'. הזכרתי את דודי כדי שיבינו שאני רציני ודובר אמת. אחר כך הוספתי: 'היינו במעבורת, כ-40 ישראליים וטבענו. יש כאלו שאנחנו לא יודעים מה מצבם'. באותו רגע החלה השגרירות לטפל בנושא.

"חזרתי לחוף", הוא ממשיך, "וראיתי שמטפלים באדם ברדיצ'בסקי שכאמור נפצע קשה, העלו אותו על אנייה ולקחו אותו לבית חולים. אחר כך חזרתי לחבר שהרכיב את הרשימה ושאלתי מה עם ניסים ואודליה. הוא ענה לי שאודליה הגיעה אבל ניסים נהרג. זה היה רגע קשה מאוד. באותם רגעים גם הגיעו כוחות ההצלה וביקשו לפנות אותנו לבית החולים, אבל אני סירבתי. הרגשתי שאני חייב לקחת אחריות ולראות שבאמת מפנים את גופתו של ניסים באופן מכובד ולוודא שניסו לעשות הכל כדי להצילו.

"יש לי חבר טוב מאז התאונה", הוא מוסיף, "קוראים לו עידן צצי (צדוק), הוא ישראלי, אבל מטייל קבוע בתאילנד. עידן שמע על המקרה ופתאום הופיע לצידי, ובהבנה של רגע הוא תפס את האלונקה עם גופתו של ניסים והודיע לתאילנדים: 'אתם לא לוקחים אותו לשום מקום אם אשתו והחברים שלו לא באים אותו'. עידן הבין שלא ייתכן שאלו שילוו את ניסים בדרכו האחרונה יהיו כמה תאילנדים. עכשיו אני מבין שהוא עשה בכך מצווה ענקית, ממש חסד של אמת. ואז הוא נתן לי ספר תהילים קרוע ואמר לי: 'קרא תהילים'".

כך מצא את עצמו גלעד בפעם השנייה בתוך זמן קצר, כשהוא משיל מעצמו את מעטה האתאיסט וקורא תהילים עם דמעות לאורך כל הנסיעה. "עד היום אני שומר את ספר התהילים הזה אצלי", הוא מציין.

תמונה קרבית בצילומים מעבר לגבול בסוריה עם אלי לוי כתב ערוץ 10

"זו לא הייתה הזיה"

רק לאחר שניסים הגיע לשגרירות אפשר גלעד לכוחות ההצלה לפנות גם אותו ואת אשתו לבית החולים, שם הם עברו בדיקות במשך יומיים. "רוב המטיילים, כפי שנודע לנו, החליטו להמשיך לטייל בתאילנד, אבל אנחנו רצינו לחזור לארץ כדי להשתתף כמובן בלוויה.

"חזרנו לארץ", הוא מסכם, "וההסתכלות שלי על החיים השתנתה. שאלתי את עצמי שוב ושוב מה עבר עליי כשהייתי באותם רגעים על האנייה. ידעתי שאני בדרך כלל אדם שפוי ולא הבנתי מה התרחש בתוכי. עוד באנייה סיפרתי לאשתי שראיתי את סבא שלי ושאלתי אותה אם נראה לה שהשתגעתי. היא נדהמה, כי זה היה בתקופה בחיים בה לא האמנתי בכלל. במשך השנים שחלפו מאז ניסיתי לברר ביני לבין עצמי אם באמת הדברים האלו היו ואני בטוח, זו לא הייתה הזיה, זה היה אמתי, סבא שלי היה באמת על האנייה ושמר עליי".

כיום גלעד מגדיר את עצמו בתהליך של 'השתדלות'. "לא הרבה יודעים, אבל אני מתפלל שלוש תפילות ביום כיחיד, משתדל לבקר בבית הכנסת כשמתאפשר, שומר כשרות ונמצא תמיד בתהליך של התקדמות. כבר כמה שנים שאני שומע ברכב דיסקים של הרב זמיר כהן ומאוד מתחבר אליו אישית".

והוא גם מוסיף: "למרות כל מה שהיה בתאילנד חזרתי לשם מספר פעמים, למרות שזה היה לי קשה נפשית. אפילו את בנותיי הקטנות צירפתי לאחת הנסיעות. זו בוודאי חוויה מתקנת, אבל לחוף הים הספציפי הזה בקופיפי לא יכולתי לחזור. קשה לי נפשית להגיע למקום הזה".