למה הילד הזה לא אוהב לעזור בחג?!

מיד כשיצא הצום התחיל אבא לבנות את הסוכה.

"קחי את הקטנים", הוא התחנן לפני אשתו, והצביע גם על בן ה-6 שהתחיל לסחוב את הקורות עוד לפני שמישהו ביקש ממנו.

"אני לא קטן!", הכריז בן ה-6, והמשיך לסחוב את הקורות בלי להתייחס לקוץ שנתקע לו עמוק לתוך האצבע.

"אני לא תינוק", החל בן השנתיים ורבע לחקות את הגדול ממנו, וליילל בזעם כשאימא משכה אותו במהירות לתוך הבית.

"אתה כן תינוק!", קרא אחריו בן ה-6, "לך לישון ודי!".

אימא הכניסה את התינוק בן השלשה חודשים לתוך הלול, אחר כך  החליפה לבן השנתיים את בגדי יום הכיפורים המלוכלכים מכל היום, ולבסוף שמה אותו במיטה שלו.

כל זה עבר בשלום יחסי, עד שהגיע זמנו של בן ה-6.

"את חייבת לקחת אותו מכאן", הצביע אבא על בן ה-6 חדור רוח ההתלהבות.

"אבל למה?", בן השש ממש נעלב.

"כי עכשיו צריך לישון!", הסביר לו אבא, וקרץ לאימא קריצה רבת משמעות: "לא אוכל לעבוד עם הנדנודים שלו אפילו רגע אחד!".

עוד בטרם נכנס החג, התחילה אימא להכין את התבשילים לארוחות. היא לא עשתה זאת לפני שהכינה מערכת מדויקת. תפריט מפורט וברור.

רבקה בת ה- 8 דחפה את ראשה. "אימא, מה את רושמת שם?".

"תפריט!".

"הי, אני רוצה להכין את זה אתך!".

"לא עכשיו, עכשיו אני ממהרת".

"אבל אימא, אני גם רוצה להכין את התפריט, בבקשה..."

"עכשיו שמרי על האחים שלך, יותר חשוב".

ובחג, אורחים רבים הצטופפו בסוכה הקטנה. שלש קומות היו צריכים בני המשפחה לרדת ולעלות. כמה קשה. לא פשוט בכלל. ואיך משתלטים על כל מה שצריך להוריד למטה? ומה עושים כשבכל רגע חסר משהו, מלח, מגבת, סכין או דבש?

כשלא משתלטים לבד, פונים לעזרת הילדים.

"חיים, רד בבקשה למטה ותעלה את הכלים המלוכלכים שנשארו מהארוחה".

"רינה, תורידי דלי עם מים שנוכל לשטוף מעט את הרצפה המלוכלכת, כדי שיהיה אפשר להניח עליה מזרונים".

"חיים, אתה כבר ילד גדול, בן 6, אתה יכול מצוין לעזור לאבא, אז לך ותביא מהבית כיסא פלסטיק, חסר לנו בסוכה כיסא אחד".

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

"רינה, תביאי את הסלט מהשולחן במטבח, שכחתי להוריד אותו לארוחה".

אבא ואימא מבקשים ומבקשים, אבל אף אחד לא ממש מקשיב. אולי שומעים, אך לא מקשיבים. אולי שומעים, אבל לא מבצעים. אולי שומעים, אבל לא מתייחסים.

בבית הזה אבא ואימא עושים הכול לבדם, בעצמם. הם רגילים לסלק את הקטנים כדי שהדרך תהייה פתוחה. הם רגילים לשקט כשהם עובדים, ודואגים להביא מישהו שישמור על הקטנים, כדי שהם יוכלו להתקדם.

הם רגילים לעשות הכול בשלמות, כי איש אינו מפריע להם, אבל הם לא שמים לב שהם מפסידים את מי שיכול היה להועיל. את מי שהיה לומד איך לעשות, ונהיה עזר כנגדם, את מי שהציע את שירותו, אבל הם לא ידעו איך לקבל את העזרה ואיך להתייחס אליה.

ילדים הם כוח העזר הכי גדול שיכול להיות. אנחנו לא תמיד יודעים להעריך את שווים ככוח עבודה, אבל הם שווים יותר מכל כסף וזהב. ילדים אינם יודעים שהם שווים, עד שאנו מגלים להם זאת.

איך מגלים לילדים שהם שווים?

סומכים עליהם ומאצילים עליהם סמכויות. נותנים להם עוד ועוד מה לעשות. מעודדים אותם על מה שהם עושים ומלמדים אותם איך לעשות את הדברים.

ילד שנראה לו שאנחנו זקוקים לו ומעריכים את ביצועיו, ימשיך לבצע ולעשות, לתרום ולעזור עד אין קץ. ילד שיראה שאנו מזלזלים בו ובכוחותיו, סביר שיחדל לנסות, אלא אם כן  הוא עקשן גדול או מתמיד באופן יוצא דופן.

רוצים ילד שנותן יד? תנו לו מדרך כף רגל.

הוא כבר יראה לכם שזה היה כדאי.