כלב נשך סלב? עכשיו יש על מה לדבר!

אישה צעירה שנופלת ומאבדת הכרה ברחובו של עיר היא לכל הדיעות מקרה טרגי. אבל מה קורה כשבמקרה האישה הזו היא גם דוגמנית ומגישה בתקשורת? אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה, תשאלו את בית החולים שאליו היא הובהלה.

אישה שנופלת על המדרכה ונחבלת חמורות עד כדי אובדן הכרה היא כנראה משהו שהיה מגיע לשולי החדשות, וגם זה רק אם הרחוב בו קרתה התקרית הוא בתל אביב. אבל התאונה המצערת שפקדה את שלומית מלכה לאחרונה הגיעה עד מהרה לכותרות הראשיות. כי הרי, בעולם של ימינו, יש כלל ידוע: כלב נשך אדם? לא חדשות. אדם נשך כלב? בקושי. כלב נשך סלבריטאי? עכשיו יש על מה לדבר!

שלומית מלכה אושפזה בבית החולים איכילוב, כשכותרות רועשות וצבעוניות מדווחות על כל שינוי במצבה. כשהצהירו הרופאים כי איננה בסכנת חיים והיא מתאוששת יפה, העניין ההיסטרי בסיפור היה לכאורה צריך לדעוך. אלא שבמקום שזה יקרה, קיבלנו את ההתכתשות הגדולה בין איכילוב וכתבי הבריאות בישראל.

העילה לעימות היתה פשוטה למדי: צוות החולים הגיע מהר מאד למסקנה שאי אפשר לנהל שום מחלקה עם כתבים וצלמים שמסתובבים בלי הרף במסדרונות, בחיפוש אחרי הפציינטים הידועה, תיעוד מבקריה, והצקה לאנשי הצוות הרפואי בתקווה לעדכון שהמתחרים טרם זכו בו. ביום שלישי שעבר, לפיכך, הוציא דובר בבית החולים, אבי שושן, מסמך בשם 'נהלי עבודה בעת אשפוז מטופל בעל עניין לציבור'. בין היתר כלל המסמך הוראות מדויקות לגבי המקומות בהם מותר לכתבים לשהות ולשדר, איסור מוחלט על כניסתם למחלקת טיפול נמרץ, וכן הלאה. הכתבים, מיותר לומר, לא אהבו את נהלי העבודה החדשים. וכך התפתחה תגרה תקשורתית בין הכתבים לבית החולים: האם אלה הכתבים שרדיפת הסלבריטאים שלהם מעבירה אותם על דעתם, או אולי דווקא בית החולים מפגין צביעות בכך שאינו נמנע בעצמו מהצפת החשבונות החברתיים שלו בתמונותיהם של מטופלים מוכרים לציבור?

בפלנטה שפויה יותר, כנראה, כל הוויכוח הזה כלל לא היה יכול להתרחש. אדם פצוע היה מאושפז ומקבל טיפול בלי עיתונאים שחורשים את המסדרונות, לא משנה כמה פעמים הפרצוף שלו כיכב בערוץ תקשורת כזה או אחר. כלי התקשורת, מצדם, היו מסתפקים בדיווח מינימלי על פציעה והחלמה, ולא יותר מזה. אחרי הכל, מיהו מטופל 'בעל עניין לציבור'? כשאריאל שרון היה מאושפז עם אירוע מוחי היה בכך באמת עניין רב לציבור שרצה לדעת האם ראש הממשלה שלו מתפקד, ואם לא – מי יבוא במקומו. אבל מה משנה לציבור מצבה הרפואי של דוגמנית כלשהי? אין לזה שום השפעה על המערכת הפוליטית, על המצב הבטחוני, על קשרי חוץ של ישראל או על שוק המניות. אז למה החדשות הללו מגיעות לכותרות ראשיות?

המציאות העגומה היא שאנחנו חיים בעולם רדוף דיבוק של פרסום. כפי שמוכיחות תוכניות ריאליטי ודפי פייסבוק/אינסטגרם חושפניים עד להקיא, אנשים מוכנים למכור כל שארית של כבוד עצמי תמורת חמש דקות של תהילה מפוקפקת מאד. בינתיים, כולנו ממוגנטים לחייהם של אלה שכבר קנו לעצמם את תווית 'הסלבריטאי' הנכספת. בארצות הברית לבדה, תעשיית הרכילות על סלבריטאים מגלגלת שלושה מיליארד דולרים בשנה!

יש כמה הסברים פסיכולוגיים למעורבות הרגשית שאנשים חשים כלפי סלבריטאים. חלק מהם לא ממש מפארים את המין האנושי: האהבה לראות מישהו מוצלח מועד, למשל, ההנאה בקלונו של כוכב האתמול, אחראית ללא מעט מהמעקב האובססיבי שלנו אחרי תאונות/גירושין/פשיטות רגל בגזרת הידוענים. טעות אנושית בשם 'אפקט ההילה' אחראית גם היא לדיבוק הזה: אנחנו מאמינים כי רק משום שאדם מסוים שר יפה או משחק טוב, הוא בוודאי מודל לחיקוי והאדם השלם. האמונה הזו, אגב, מתנפצת לא פעם אל סלעי המציאות כשאתם מגלים שההוא שאתם גרופים שלו הוא יצור אנושי פגום מאד עם סולם ערכים דומה לזה של מדוזה בתחילת יולי.

אבל ההסבר הנפוץ ביותר, גורסים פסיכולוגיים, הוא הנחמה והנוחות אותן מוצאים אנשים רבים 'בהיקשרויות חד צדדיות'. במיוחד בעידן המדיה החברתית, שבו תמונת הילדים של הסלבריטאי יכולה להופיע בפיד שלכם באותה אגביות שבה מופיעה שם תמונת הילדים של החברה הטובה, קל לשכנע את עצמנו שגם הסלבריטאים, בעצם, שייכים לעולמנו. גם הם, כביכול, החברים שלנו. אנחנו מעורבים בחייהם ממש כאילו היינו חלק מהם! 'פרותזה פסיכולוגית', זה השם המקצועי לתופעה הזו, שגורמת לנו לשכנע את עצמנו שמעקב אחרי סלבריטאים הופך אותנו לפחות בודדים וחסרי חשיבות בעולם. למה לעבוד קשה כדי להיות אדם שעושה דברים משמעותיים? הרבה יותר קל לשאוב את המשמעות שלנו מהסלבריטאים, כהני אליל-הפרסום של העידן המודרני.

סלבריטאים גם הם בני אדם. אין סיבה לרצות ברעתם (לפחות כל עוד הם לא רוצים ברעת האנושות, כפי שקורה לעיתים). אפשר בהחלט לאחל החלמה מהירה לדמות תקשורתית שנפצעה או להכיר בהישג מקצועי של אמן שהפך לכוכב. אבל אם החיים שלנו הפכו לכאלה שבהם סלבריטאים מפארים את הכותרת הראשית רק משום פרסומם, זה הזמן לזכור שהתופעה הזו לא אומרת שום דבר על גדלותם של מפורסמי הדור שלנו. היא כן אומרת הרבה על הנכונות שלנו לוותר על חיים של גדולה וחשיבות אמיתיים לטובת אשליה צבעונית.