דודו כהן מספר בגילוי לב: כך השתלטה עליי הגאווה

אוקטובר 2003. ארוחה חגיגית במסעדה, לרגל 30 שנים ל"מידע 8" – המקומון הצפוני שערכתי באותה תקופה. לקראת סוף הארוחה והנאומים הנרגשים, חולקו מתנות מחויכות ע"י הבעלים, זיו ואירית אלוני. כל אחד מהעובדים קיבל מתנה שמשקפת את אופיו. גרפיקאית שהיתה מחוברת לטלפון כמו לאינפוזיה (כן, עוד לפני עידן הסמארטפונים) קיבלה טלפון צעצוע. מזכירה שאהבה לצעוק קיבלה מגאפון. ואני? אני קיבלתי מראה עגולה-ורודה של גנדרנים, פלוס תג מוזהב שאפשר להצמיד לחולצה עם הכיתוב המונומנטלי "דודו כהן, עורך".

זו היתה דרכם – השנונה והמכאיבה, יש להודות – לשדר לי "היי, דודו – אתה עף על עצמך יותר מדי. תנחת קצת". ופייר? הם צדקו. הייתי ילד בתחילת שנות העשרים לחייו, שקיבל אז את היכולת הבלתי נתפסת לערוך את המקומון הכי גדול באצבע הגליל, מיד עם השחרור מהצבא (ואחרי קדנציה בת שנתיים וחצי ככתב התרבות והבידור של המקומון). ללא הכנה מוקדמת, פתאום ראש העיר דאז הזמין אותי לבוא "לדבר, ככה סתם"; עסקנים ממולחים עלו אליי לרגל כדי להתחנן שאכניס למדור הרכילות תמונה שלהם לרגל יום הולדתם ה-50; כתבים בגיל של סבא שלי חיכו בתור כדי שאתפנה אליהם, ובאופן כללי הסביבה עשתה את הכל כדי שארגיש כמו איש חשוב. אז זרמתי.

לא נעים להודות, אבל אני זוכר את עצמי נכנס למערכת העיתון באותה תקופה בצעדים בוטחים, וחושב לעצמי "בונ'ה, אני עורך את העיתון הכי חשוב כאן בגליל, עיתון שקראתי בשקיקה עוד כילד". חייל משוחרר שעד לפני שבוע וחצי ברח ממשטרות צבאיות ושקשק ממג"ד עצבני בפיקוד צפון, היה צריך להתרגל למעמדו החדש. אז כאמור, זרמתי. אחרי כחצי שנה התקבלתי ל"רייטינג", ואז בכלל המראתי. ניסיתי להכריח את מערכת המקומון לעבוד לפי כללי האתיקה המחמירים ביותר, התנהלתי מול חלק מהכותבים המבוגרים באופן לא תמיד נחמד ולבבי (וזו הנקודה שהכי כואבת לי עד היום), ובאופן כללי – עפתי על עצמי. לא פלא שבסוף קנו לי מראה. אני חושב שעוד יצאתי בזול. במקומם הייתי קונה לי חדר מראות.

בתי הקברות מלאים בסיפורי הצלחה מהדהדים

השינוי בתפיסה הגיע עם החיבור ליהדות, ועם עוד כמה בעיות ועיכובים בחיים, שגרמו לי להבין שגם אם השם שלי מתנוסס על כתבת השער של "רייטינג", המשמעות האמיתית של זה היא אפסית. באופן לא מפתיע, התחלתי לקלוט את מקומי בעולם. הבנתי שבתי הקברות מלאים באנשים שהם "סיפור הצלחה מהדהד". הבנתי שכמעט כל אדם שלוקה בחטא הגאווה יכול לראות את עצמו כסיפור הצלחה: הנער מהפנימייה שהצליח לפתוח עסק שווארמה משגשג והיום חי בווילה דו-מפלסית; איש האחזקה שבהמשך הפך להיות סגן ראש העיר; שחקן הכדורגל שהתחיל כילד רחוב והיום משחק בליגת העל, וכן הלאה. לכל אחד יש כביכול סיבה להחזיק מעצמו. השאלה היא, האם מבינים שהכל הבל הבלים, או שמתמסרים לרוח המלטפת של האגו.

אני זוכר את עצמי, לפני שנתיים וחצי, ממתין מאחורי הקלעים לפני הופעה של עמיר בניון. נקראתי על ידי עמיר להנחות את ההופעה, שנערכה באולם ההופעות בעזריאלי מודיעין, ולמעשה לראיין אותו בין השירים. עמדתי שם נרגש. נזכרתי איך לפני 15 שנים, הגעתי להופעה של בניון בקריית שמונה כחייל מרוט ועייף. והנה היום אני אפילו מנחה את ההופעה שלו. הרגשתי את האגו מזדחל, ואז פסעתי במסדרון שמאחורי הקלעים לעבר חלון זכוכית ענק, שממנו השתקף הרחוב שבחוץ. הסתכלתי החוצה, ראיתי את העוברים ושבים חוזרים משגרת יומם. אוטובוסים פילסו את דרכם, והכל נראה שגרתי עד אימה. "קח פרופורציה", חשבתי לעצמי. "האולם כאן תכף מתמלא, אבל למעשה, 99.9999% מתושבי מדינת ישראל לא נמצאים כאן, ואפילו לא יודעים שעמיר בניון מופיע תכף. אז מה אתה מתרגש מכמה מאות אנשים? ולמה אתה מרגיש שזו פסגה? הם הגיעו לראות את בניון, בטח לא אותך". המחשבות האלה איפסו אותי מיד, והלכתי מיד להנחות את המופע עם מתח טבעי, אבל בהחלט שלא עם גאווה. המוזיקה, כמו תמיד, היתה מצוינת. ההנחיה? לדעתי הרבה פחות.

שיהיה ברור: הסכנה מהגאווה עדיין נמצאת אי שם בפינה, אורבת ולוטשת עיניים. אני רואה את הפרצוף שלי בערוץ הידברות, מקבל ד"שים מחברי-עבר שעדיין רואים אותי ב"דוקוסלב" וכן הלאה. כמה שעות לפני כתיבת הטור הזה, הגיע אליי הביתה צלם של ערוץ 10 כדי לצלם אותי עבור כתבה במהדורה המרכזית סביב אתר שבע ברכות, שעלה לאחרונה בגרסה חדשה. "המהדורה המרכזית של ערוץ 10?", שאלה אשתי בתימהון אחרי שהצלם הלך. "בוא הנה, התקדמת", חייכה. "אבל למה לא התארגנת בכלל? אתה לא מתרגש מזה? בכל זאת, מהדורה שהמון צופים בה. אל תגזים עם השטויות שלך".

התשובה שלי, אליה ובעיקר לעצמי, היתה שאני קצת עושה הפוך-על-הפוך. אם זה היה קורה לפני עשור, הייתי מתכונן מראש, מתרגש ואולי גם לא ישן כמה לילות לפני. ואחר כך גם ממסגר את הווידיאו איפשהו בהיכל התהילה הדמיוני שפיתחתי לעצמי בראש. והיום? זרקתי על עצמי משהו, אפילו לא טרחתי להתגלח לפני, ופשוט זרמתי. כמובן שלא שחררתי את הצלם בלי כמה דיסקים של הרב זמיר והרב פנגר, כולל סיכום על ראיון עם הצלם לאתר הידברות...

במתנה לא מתפארים

דודו הישן כנראה היה מתרגש מאייטם במהדורה המרכזית של ערוץ 10, או מכל קידום אחר. אבל פייר? זה התפקיד שלי בעולם, ואני לא עושה טובה לאף אחד. במתנה לא מתפארים. זו מתנת חינם מהקב"ה, ויהיה מאוד מוזר לחשוב שזה בגלל כוחי ועוצם ידי, או בגלל העיניים היפות שאין לי. אפשר לומר הרבה דברים על הגאווה – וגם לי יש עוד דרך להתרחק ממנה – אבל בעיניי היא בעיקר טיפשית. אין בה שום דבר חכם. אמנם כל אדם צריך להעריך את עצמו באופן בסיסי ומאוזן, כמובן, אבל לא לעוף על עצמו בשום אופן. ואם אתם בכל זאת עפים על עצמכם – תנו קפיצה למחלקה אונקולוגית בבית חולים כלשהו. יש שם המון אנשים שחשבו שהעולם לא יוכל לתפקד בלעדיהם. לאחר מכן תגיעו למחלקת פוריות או IVF. תראו הרבה ווינרים שהצליחו בכל תחומי החיים, אבל בתחום הפעוט והמובן מאליו לכאורה – הבאת ילדים לעולם – נכשלו כישלון חרוץ. אפשר גם סתם לקפוץ לבית אבות, ולבקש מהקשישים לספר כיצד פעם כבשו את העולם, ואילו שרירים היו להם, ואיך כולם התרשמו כשרקדו טוויסט במיומנות מדהימה. גם אריק איינשטיין היה ידוע בזמנו בידע הפנומנלי שלו בכל הנוגע לאירועי ספורט מהעבר. נו, ואיפה כל זה נמצא היום, חוץ מאשר בתוך זכרונות עמומים, נשכחים ולעתים גם פתטיים?

להסתובב בעולם עם חזה מנופח מגאווה, זה קצת כמו צעיר מאגניב שנוסע במכונית עם גג פתוח, שומע מוזיקה מזעזעת ובטוח שכל העולם נופל שדוד לרגליו. אתם תראו אותו טס בכביש ותפטירו "איזה משועמם", אבל הוא יחשוב את ההפך – שהוא על גג העולם, ואתם סתם אנשים אפורים. אז קחו בחשבון שלפעמים אנחנו המדומיינים, שטסים עם גג פתוח וחושבים שהם מרשימים מישהו. אז זהו, שלא.