מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים

לקראת חצות לילה, כבישי הצפון כמעט ריקים לחלוטין.

בימים הקרובים ייאלצו חלק ממנהלי המחלקות בהידברות לעמוד מול מצלמה, ואין לי מושג למה הם מרגישים כאילו מישהו כיוון להם נשק לפנים.

כמה דקות בתוך קריית שמונה המרוחקת, ואני פוגש את דודו כהן. הוא סוגר את המחשב בתום יום עבודה עמוס לעייפה. מהמחשב הקטן הזה שהוא מחזיק ביד, בין כמה וכמה מחשבים, יוצא לעולם חומר תורני מרתק ועשיר למיליוני גולשים. והוא, אין לו ממש מושג מה אני רוצה ממנו.

"בשביל מה לצלם אותי?", הוא שואל, ואת השאלה הזו אני הולך לשמוע הרבה בתקופה הקרובה.

איך בתמונה אחת אפשר להנציח את המראה שבו יראו הצופים את מה שעומד מאחורי המעצמה הרוחנית הדיגיטאלית שדודו מחזיק?    

אולי בחדר השרתים בבית הידברות בפתח תקווה? אולי מול מסכי המחשב? אנחנו יוצאים אל הלילה השקט, ובדרך, הוא עדיין מנסה להתחמק, כאילו אני לוקח אותו למסע של כפרת עוונות.

חורשה שקטה נראית כמו לוקיישן טוב לצילומים. אני מסדר תאורה, מעמיד פלאשים, והעוברים והשבים הבודדים, מתחילים לעצור ולהתעניין. דודו מובך, הוא לא שש לעמוד פרונט. תנו לו לעמוד מאחורי המסכים ולמלאות את הרשת באינסוף חומרים מחזקים. אבל ככה?

טוב, החלטנו ללכת למקום שקט יותר, אולי יער הסמוך לאזור התעשייה, ומואר בפנסים סגולים?

סוף סוף מצאנו. דוד לוקח פינה ופותח את המחשב, מבחינתו הוא יעבוד עוד כמה דקות.

כמה דקות לאחר מכן, כבר ישבנו במשרד שלו, המקום שממנו מתנהל עולם הניו מדיה של הידברות. אולי, באמת, זה המקום המתאים ביותר.

* * *

בשש בבוקר, בית הידברות בפתח תקווה כבר פעיל לחלוטין.

בתוך חצי שעה, נראה המקום כמו באמצע היום. החניה, מלאה כמו תמיד, ואתה אמור לחפש משהו באחד הרחובות הסמוכים.

ישראל כהן, יושב עם ערימות של דפים, שקוע בהם לגמרי. אולי אני רואה דפים, אבל הוא רואה שם משפחות שמשוועות לסיוע אותו הם יקבלו לקראת החגים הקרובים. הוא רואה ילדים שמקבלים עזרה מדי יום בשיעורי הבית או ארוחת צהריים חמה.

הוא מנתק את עצמו בכח לזמן קצר.

"לאן לנסוע?"

"כפר קאסם".

אני מתבלבל. ישראל אחראי על מחלקת עזרה לקהילה, לא על התבוללות או שבויות, שאת הצילומים בעבורה תעשה מאוחר יותר הצלמת הוותיקה והידועה חוה רוזנר ליד מסגד אי שם.

הוא צוחק ומשאיר אותי במתח.

"תפנה פה לשביל העפר", הוא אומר, ואני תוהה אם מנהלי המחלקות החליטו להעלים אותי בעקבות חשיפתם.

אז זהו, שלא. מדובר באחד המחסנים שמהם יצאו סלי מזון שנרכשו בזכות התרומות שלכם ויועברו בפיקוח רבני הארגון למשפחות המחכות להם בכיליון עיניים. בין הקרטונים, אנחנו מוצאים מקום ריק, וישראל מוציא את הדפים וממשיך לעבוד לא לפני שהוא מסדר משהו עם המלגזה.

זה מדהים הדבר הזה, איך בלי הצגות ובלי משחקים, הם פשוט מנסים לעבוד כל רגע.

* * *

שעת צהריים של סוף הקיץ, בתחנת הלוויינים בעמק האלה ממתין לנו זאביק הראל, מנהל ערוץ הידברות וספר קודש ביד. הפרענו לו שם באמצע עבודה, אז אם הוא לא עובד, הוא פשוט לומד.  

בשטח הענק המשתרע למרחקים, בין צלחות לוויינים ענקיות, מתבצע פיקוח של 24 שעות ביממה על שידורי ערוצי תקשורת מכל העולם, ובהם גם של אלו המצולמים באולפני הידברות. 

זאביק אולי נכנס, אבל לנו, המאבטחים החמושים אינם מאפשרים כניסה למתחם. בתום חקירה קצרה והפקדת תעודות זהות, אנחנו מקבלים את האישור המיוחל. ל...חמש דקות צילום בלבד.

הצלם מנחם קאליש

בשלב הזה מתחיל שוב הוויכוח על "אולי לא תצלמו אותי?". הוא איש של מאחורי מצלמות. אדם של קונטרול אולפנים שמהם יוצאים אלפי שעות שידורים מרתקים של הרצאות, שיעורים ותוכניות מוצלחות. לפני המצלמה? לא בא בחשבון.

בתוך כך, חמשת הדקות שלנו מתחילות להתבזבז. אחרי 2 וחצי דקות כבר הגיע מנהל חמור סבר וזירז אותנו. לא נורא, בחוץ יש נוף נהדר של צלחות לוויין עד בלי די. אבל זאביק, כבר ישוב על הדשא עם הספר שלו. אני מבקש ממנו ללכת, לחזור, לקפוץ מעל צלחת לוויין ומה לא.

"טוב", הוא אומר, "אם זה טוב להידברות, אני עושה מה שצריך".

* * *

"תיזהר, לא!!!"

אופיר אזרד, מנהל מחלקת אירועים הביט בי כאילו ביצעתי פשע חמור.

"מה עשיתי?"

"הדשא!"

באחד הימים, בעוד אופיר אזרד, מנהל מחלקת אירועים, נמצא בשיא התכנונים לקראת כמה אירועים במקביל, הוא יוצא לאצטדיון המושבה לסדר דבר מה. הוא מרגיש שם בבית, ומי כמותו יודע את הכללים. מתברר, שהדשא במקומות הללו הוא דבר רגיש מאוד ונשמר בקנאות על מנת לעמוד בסטנדרטים ספורטיביים בינלאומיים. יש מקומות בהם הוא ממש יימדד בסרגל.

טוב, נזהרנו מלדרוך על הדשא ה"קדוש".

המצלמה מתקתקת, העדשה רואה אצטדיון, אבל אופיר רואה בעיני רוחו ערב סוחף עם אלפי משתתפים. כשרואים את האנרגיות שלו, מבינים איך הוא מצליח.

* * *

מהאצטדיון דהרנו לבית הדפוס בנתניה, שם שרון היקר מתקבל בחביבות כזו, והשלווה האדירה שלו מסוגלת להרגיע אפילו את רעשי האימים של מכונות הדפוס האימתניות שלא עוצרות לרגע. ממכבשי הדפוס הללו יוצאים מדי שבוע – מלבד עשרות אלפי המגזינים - קרוב למאה אלף גיליונות של עלוני עונג שבת הפופולארים שכולכם אוהבים.

שרון מחזיק בידו את הגיליונות עם ריח הדפוס הטרי, ועובר עליהם בדקדקנות כאילו אין מאחוריו עבר של אינספור מגזינים ועלונים.

שעה לאחר מכן, כבר הייתי בדרכי משם בחזרה לצפון. באחד מבתי המלון נמצא הרב יחיאל, שנותן לי רגעים ספורים במהלך ההכנות שלו לקראת שבת מרוממת שתתקיים כאן – רגע לפני שהוא יוצא למלון אחר בשביל לוודא ששבת נוספת שמתקיימת במקביל, תהיה מסודרת הכי טוב שאפשר.

"מה זה שווה?", מעיר אחד מעובדי המלון, "אם היה מותר לצלם בשבת, אז היית רואה לאיזה שיאים של התרגשות מגיעים כאן".

בשעת לילה מאוחרת, כשהאורות בבית הידברות עדיין דולקים, אני חושב לעצמי  - איזה נס שהתמקדנו רק בכמה מחלקות בודדות. אחרת, זה לא היה נגמר לעולם...