הטור המאויר לפרשת בראשית: תגיד לי יום ושעה, ואני מארגן לך מנין

אם לסכם את השנה שעברה עלינו, אפשר להגיד שהסיפור הכי מרגש שקרה לי התרחש ממש בסוף אלול. ומעשה שהיה כך היה.

אחר הצהרים, בעודי נמצא בכולל, החלטתי לצאת להתרענן בחוץ לכמה דקות. בעת שאני מותח את צווארי מגיע רכב לחניית הכולל, ומתוכו יוצא צעיר חילוני, בשנות השלושים לחייו, עם שיער ארוך ושרוואל סטייל הודו. הוא מתקרב לעברי בעדינות ובחשש. אני מבחין שהוא ניגש אלי ומסדר את החולצה בתוך המכנסיים, כדי לפחות להיראות כבן תורה.

"שלום. אפשר לשאול משהו?", הוא שואל בנחמדות.

"ברור, עד חצי המלכות!", אני עונה לו בשנינות.

"אני ואשתי התחתנו לפני כשבועיים, בחתונה שבעצם הייתה מסיבת ריקודים גדולה, ללא רב או קידושין כל שהם, פשוט מסיבה וזהו".

מה הוא רוצה ממני, חשבתי לעצמי, שאני יגיד לו "שכוייח"?...

הוא מסתכל עלי נבוך. "אמא של אשתי קיבלה את זה לא טוב, שלא עשינו חתונה אמיתית. אז החלטנו לעשות "שוב" חתונה, משהו מצומצם ברבנות כאן".

(עכשיו אפשר להגיד "שכוייח!".)

"רציתי לשאול אם אתה יכול לארגן לי מניין, כי אף אחד מהחברה לא מעוניין לבוא לטקסט אלילים שכזה".

"אין בעיה, עלי! רק תגיד לי יום ושעה, ואני מארגן לך מניין".

קבענו לעוד שבוע, ונפרדנו כידידים תוך כדי שהחלפנו טלפונים.

ארבעה ימים לפני החתונה המיוחלת, הוא מתקשר אלי לוודא שלא שכחתי.

"מה אתה דואג, אמרתי עלי! יום רביעי ב-5 אחר הצהרים, נהיה שם. אל דאגה".

יום לפני החתונה אני מתקשר אליו בציניות: "מחר, אל תשכח להגיע".

ברוך ה' הגענו לרבנות בעירנו, אני ועוד כמה חברה. הוא היה ממש שמח, כלא מאמין שבאמת הגעתי ועמדתי במילה שלי.

החזקנו את החופה בכניסה לבניין. הכל היה ממש בצניעות, וזה מה שהיה מרגש בניגוד לכל השואו והריקודים והרעש של המוסיקה שהיו להם לפני כן. היה נראה על פניהם של הזוג שהחוויה שהם עוברים כעת הרבה יותר גדולה ומרוממת. זה הדבר האמיתי.

ואז נשברה הכוס, והרגשה של טוהר הייתה באוויר. ברקע אמירות "המזל טוב", חבר שלי לקח שופר והרעיד את כל המקום. אני לא חושב שכל אלול שמעתי כאלה תפילות, סוף סוף הבנתי מה שאמרו חז"ל, ששופר משבר את העקמומיות שבלב... "כדת משה וישראל". המתח שהיה באוויר נקרע, וכולם החלו לבכות מהתרגשות. זו היתה חוויה מרגשת מאוד לכולם – לחרדים שהחזיקו את החופה ולזוג החילונים שהיו מתחתיה.

לאחר החופה התחבקתי עם החתן וברכתי אותו.

רגע לפני שנפרדנו, החלטתי לעשות מעשה שאולי יזיז משהו אצלם. לקחתי מביתי ספר "המהפך" של הרב זמיר כהן. במקרה היו לי שניים. עטפתי אותו באריזת מתנה ולקחתי אותו, בתקווה לשעת כושר מתאימה לתת את זה לחתן.

ממש לפני שנפרדתי נתתי לי לו את זה, וברחתי, לפני שיתחרט...

מרחוק הוא שאל אותי: "מה זה?".

צעקתי לו: "זו מתנה ש'תהפוך' לך את החיים!".

עברו כמה ימים, וכבר הספקתי לשכוח מאותו אירוע.

ואז אני מקבל טלפון מאותו אחד.

"עמית, מתי אני יכול להיפגש איתך?".

נשמע ממש רשמי. מה הוא רוצה ממני? חשבתי לעצמי... אוי לא! הוא בטח פתח את המתנה וראה את הספר, ובטח הוא חושב שאני רציתי להחזיר אותו בתשובה! מה אני עושה? בטוח הוא עצבני ורוצה להחזיר לי את הספר.

"אתה יכול לבוא לבית המדרש. תגיד לי שאתה בחוץ, ואצא אליך".

הוא התקשר אלי ואני יוצא החוצה. אני רואה אותו יוצא מהאוטו עם שקית. "זהו, הלך עלי, הוא מחזיר לי את הספר!".

הוא מתקרב אלי עם חיוך על הפנים. "רצינו, אני ואשתי, להודות לך על כל מה שעשית בשבילנו".

"אין בעד מה".

הוא פותח את השקית ומוציא מתוכו בקבוק יין. "רצינו לתת לך בקבוק יין".

"וואי... ואני חשבתי שרציתם להחזיר לי את הספר".

"מה? אין סיכוי! אנחנו לא מחזירים לך אותו!".

אשריכם ישראל.

השורה התחתונה:

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו"

שמתי לב שבציבור שרחוק מתורה ומצוות, קשה לתת אמון אחד לשני. מילה זו לא מילה, הבטחה זו לא הבטחה! אף אחד לא סומך על השני.

כשאמרתי לחתן שאני אארגן לו הכל, הוא לא האמין שעמדתי במילה שלי! וזה מה שריגש אותו.

ה' ברא אותנו בצלמו, כלומר אנחנו אמורים להדמות לו.

מה "ה' אלוקיכם אמת" – גם אנחנו צריכים להיות אמת.